עמדנו לעלות לנמ"ר כדי לצאת מהרצועה - ואז נשמע הפיצוץ. זו הייתה שעת אחר הצהריים, היינו במרכז מחנה הפליטים אל־בורייג' שבמרכז רצועת עזה. ברצועה אתה כל הזמן שומע קולות נפץ: טנק יורה, חמאס מפוצץ מטען על כוח, בום של פצצת מרגמה. אבל עוצמת הפיצוץ הזה הייתה חריגה, והוא לא רק נשמע - אלא גם הרעיד את האוויר והאדמה.
"מה זה?", שאלתי את לוחם סיירת גולני שאיבטח אותנו. אחרי הרהור קצר הוא אמר: "זה לא הם, זה משהו שלנו". נכנסנו לנמ"ר ואז התחלנו להבין שמשהו קרה. ברשת הקשר דיווחו: "היה אירוע רב־נפגעים, אנחנו מטפלים כרגע בזה". מאות הקריאה בקשר של המדווח זיהיתי שמדובר בחטיבה 188 במחנה אל־בורייג'. מפקד פלגת הנמ"רים הורה למפקדי הכלים לא לנוע. "ייתכן כי יצטרכו אותנו לפנות נפגעים", הוא אמר.
ברשת הקשר עלו מפקדים של כוחות שכנים והציעו את עזרתם בפינוי. כולם דיברו בשקט, לא הייתה פאניקה. מפקד הכוח בגזרה שבה היה הפיצוץ האסוני, שבו נהרגו שישה לוחמים, הודיע שהוא משתלט על העניינים וכי כבר הזמין מסוק. כעבור כמה דקות שמענו את איש יחידת החילוץ 669 אומר שהוא בדרך עם מסוק ובו "ארבעה מטפלים בכירים". הרשת דוממת לרגע. בנמ"ר אנו שואלים את המפקד אם הוא מבין מה קורה, הוא הניד בראשו לשלילה. כאילו בתשובה לשאלתנו, מדווח מפקד הכוח בזירה, כנראה המח"ט אל"מ אור וולוז'ינסקי: "יש אצלי הרוגים, והפצועים כרגע מפונים".
שמעתי את מפקד חטיבת גולני יאיר פלאי שואל אם הוא יכול לעזור, וכך גם מפקדי כוחות אחרים. התשובה שמגיעה: "לא, אנחנו כבר מסתדרים". אני ממשיך להאזין לחילופי הדברים ברשת הקשר, ולאט־לאט מתברר לי שמדובר בפיצוץ של משאית שהביאה חומר נפץ כדי להשמיד קיר מנהרה שבה היינו רק לפני רבע שעה. זו הייתה מנהרה שבה אנשי חמאס ייצרו את חומרי הנפץ שלהם והיא הייתה מלאה באדי כימיקלים ומכשירים.
כשיצאתי מאותה מנהרה פגשתי את אנשי יהל"ם מיחידת ההנדסה של אוגדה 36. הם עמדו שם מחוץ למבנה שמתחתיו היה פיר המנהרה ותיכננו איך יפוצצו באותו ערב את מתקן הייצור התת־קרקעי הזה. עמדתי איתם, אנשי מילואים, חייכנים, שהחליפו ביניהם ואיתי דאחקות על העיתונאים שבאים לרגע וחושבים שהם מבינים מה קורה. משאית צבאית התקרבה אלינו ועליה מטען חומר נפץ מסוג מיוחד שיוצר במיוחד לפיצוץ פירים.
שאלתי את הבכיר שבחבורה כמה חומר נפץ דרוש כדי לפוצץ מנהרה שמבוטנת כולה בבטון מזוין. "בטח אתם צריכים המון עבודה והמון חומרי נפץ כדי לפוצץ את המפלצת הזאת", אמרתי. "אל תדאג", אמר לי אחד מאנשי ההנדסה, "מה שיש כאן הוא משהו מיוחד שאני לא יכול לספר לך, אבל זה בהחלט יעשה את העבודה. תאמין לי, השמדנו כבר קילומטרים של מנהרות".
"זה המון עבודה, אתם לא עייפים?" אני שואל. שקט לרגע, ואז אחד הלוחמים, איש מילואים של ההנדסה, אומר לי: "אין לנו את הלוקסוס להיות עייפים. בעבודה הזאת אתה צריך להיות מרוכז ומקצועי ולהאמין במה שאתה עושה. ככה פשוט".
בעת הנסיעה בנמ"ר, כשהאזנתי לדיווחים ברשת הקשר והתבהרה לי התמונה, הבנתי שזה בכלל לא פשוט, וכי ההתמודדות עם התת־קרקע, עם חומרי הנפץ ועם העייפות, היא עניין לאנשים חזקים פיזית וגם מנטלית, והיא גובה מחיר יקר. שישה לוחמים נהרגו באירוע הקשה.
שמעתי את מפקד חטיבת גולני שואל אם הוא יכול לעזור, וכך גם מפקדי כוחות אחרים. התשובה שמגיעה: "לא, אנחנו כבר מסתדרים". אני ממשיך להאזין לחילופי הדברים ברשת הקשר, ולאט־לאט מתברר לי שמדובר בפיצוץ של משאית שהביאה חומר נפץ כדי להשמיד קיר מנהרה שבה היינו רק לפני רבע שעה