הקומיקאית־אמנית־סופרת נולי עומר יושבת בדירתה המסוגננת והצבעונית, בשכונה המקסימה והירוקה במרכז תל־אביב, שחטפה טיל בליסטי איראני ביום הראשון של "שאגת הארי", ומנסה להתאושש מאותן שעות מטלטלות. "הייתי אזרחית אחראית, ירדתי ועליתי ארבע קומות כל אותו יום והלכתי למקלט בבית ספר סמוך, ואז בערב, הייתה הפוגה ונרדמתי". היא משחזרת. "לא שמעתי את ההתרעה ואת האזעקה ואז התעוררתי מהפיצוץ - בום גדול, רעש מחריש אוזניים, טחול וראש.מה שנורא מוזר היה האינסטינקט שלי לא להיבהל, אלא התבוננות והסתכלות מבחוץ שקורה אירוע, כאילו קטע ספרותי או קולנועי. ואז הלכתי למטבח וראיתי שכל הרצפה זכוכיות והחלונות הענקיים שבורים. הסתכלתי ואמרתי בהפתעה יותר מבהלה: 'אוי, התפוצצו החלונות', כנראה כדי להגן על עצמי".
מה עשית באותו רגע?
"אספתי את כל הזכוכיות, נכנסתי לסלון והרגשתי קור כלבים. התיישבתי על הספה והגברתי את המזגן ל־28 מעלות, ועדיין היה קר. תהיתי מאיפה נכנס הקור. אמרתי לעצמי: 'המזגן לא בסדר עכשיו, בנוסף לכול?'. הסתכלתי עליו בייאוש וראיתי שהוא בסדר. ואז אמרתי: 'רואים את העץ ממש מצוין, כנראה שניקיתי מאוד טוב את החלונות. כל הכבוד לי'. ואז התקרבתי וראיתי שאין זכוכיות. כל הזכוכיות פשוט עפו החוצה מההדף".
יצאת החוצה לראות את הנזק שנגרם לשכונה שלנו?
"לא. הייתי די נרעשת. ישבתי בבית במצב של דום שתיקה".
"לעזוב לא הייתה אופציה"
בניגוד לרוב תושבי השכונה ההמומים והכאובים שפונו למלונות, וביניהם החתום מעלה, עומר בחרה להישאר בדירתה עם החתול דדה. למחרת התמסרה לסידורים ולהתמודדות עם הרשויות והמצב. היא נשארה היחידה בבניין מוקף העצים, כולל עץ שקמה ענק וקדום. עומר, מסמלי שינקין של שנות ה־90, בוגרת הצמד "דבי ונולי", החליטה להישאר לא הרחק משינקין - בדירה מעוטרת ביצירותיה המרהיבות.
למה בחרת לא לא להתפנות והעדפת להישאר בדירה נטולת חלונות?
"פשוט לא רציתי ללכת למלון. רציתי להישאר בבית. הבית בשבילי הוא הרבה יותר מפונקציה של מקום מגורים. במהותה, הדירה שלי, בה אני חיה 34 שנים, היא ממש הלב שלי. כל פינה מושקעת, מבטאת משהו שרציתי לבטא. הדירה היא החלק הטוב של המהות שלי, ואין לי בה קונפליקטים. מנוס מהדברים המערערים שיש בחוץ ומהביקורת העצמית שלי ומהטעויות שעשיתי. הדירה שמוקפת בעצים היא המרגוע שלי".
עומר מוסיפה: "למחרת החמ"ל העירוני שלחו לי מתנדבים שאטמו את החלונות ביריעות מפלסטיק. אני מסתכלת על המתנדבים, נערים ונערות בגילאים 16-17, שהם מתיקות טהורה, מטפסים על הסולם ואני בפחד אימתני שהם יעופו החוצה וייפצעו מהזכוכיות שנשארו, וזה מסוכן. הנערים היו רגישים וטובי לב ורציתי לגונן עליהם. באותו לילה הרוח הנוראית העיפה את הפלסטיק. למחרת היום שנפלו כל הניילונים, קרתה אצלי במטבח סצנה טרגית־קומית: עליתי על סולם ובעזרת פטיש ומסמר ניסיתי להדק את הניילון לקיר, ואז שכנתי הטובה וחברתי הקרובה שרון ליפקינד נכנסה וביקשתי ממנה שתחזיק אותי ותיתן לי מסמר והיא ביקשה שארד. אני התעקשתי ואז היא הלכה. היא לא יכלה לראות אותי מטפסת ומסתכנת. ואז הגיע השכן וחברי הטוב, השחקן שרון אלכסנדר, וביקשתי שייתן לי את הפטיש ויחזיק אותי. זאת הייתה סצנה שכאילו נלקחה מסרט של קוסטוריצה או אלמודובר. סיטואציה לא ריאלית. בסוף הכול נפל שוב".
איך האנשים סביבך הגיבו לסירוב שלך להתפנות?
"לעזוב לא הייתה אופציה בכלל. אצלי לא היה פיצוץ מטורף כמו אצלך. שרון ניסה לשכנע אותי לחבור אליו למלון ופשוט לא רציתי. ציות אף פעם לא היה שמי השני. וכאמור הבית הוא דבר משמעותי עבורי. והפגיעה בדירה הייתה כאילו פגיעת אבן בלב שלי. הבית שלי הוא שמחה, ומשהו פתאום מאיים עליו. חששתי גם שיפרצו אליו ולא יכולתי לעזוב".
"אספתי את כל הזכוכיות, נכנסתי לסלון והרגשתי קור כלבים. התיישבתי על הספה והגברתי את המזגן ל–28 מעלות, ועדיין היה קר"
גם במרכז ספרה החדש של עומר, "מים רבים" (הוצאת קתרזיס), אליו אפשר להיחשף בפורמטים אחדים באפליקציה "עברית", ניצב בית, ובמקרה הזה: בניין באוהאוס אצילי מתפורר ומט ליפול ברחוב ביאליק בת"א, "ויש עליו אימת פינוי־בינוי".
במהלך העלילה של "מים רבים", אירוע מוזר מאחד ארבע נשים משלושה דורות שונים. "בכל דמות יש משהו ממני", מודה עומר. "חלק מהדמויות היו במציאות. יש הקבלה מטורפת בין הסיפור ב'מים רבים' ובין המציאות. הדיירים כמו הבניין עצמו, חרדים מהריסתו ולא רוצים לעוזבו ובמציאות נכון לעכשיו אני חרדה מהריסת הבית שלי ומסרבת לעוזבו גם אחרי שנפגע. הספר שלי עוסק ביחסי שכנות ובאחד המשפטים נאמר: 'שלושה דורות וחמלה אחת'. גם בבניין בו אני גרה יש יחסי שכנות וחברות יפים, וזה משפיע על איכות החיים. בטחון של נתינה, עזרה הדדית ואכפתיות. הרבה קטעים בספר הם סוריאליסטים, ולמעשה הם מטאפורות למצבים נפשיים ורגשיים".
ובעודנו מדברים על מטאפורות וסוריאליזם, התרעה טורדנית, מעידה שעלינו לנוס למקלט בבית הספר השכונתי.
בדרך למקלט, אני מבחין בסימני ההרס ברחובות השקטים. שיפוצניקים וזגגים עולים לדירות שניזקו. פקידי מס רכוש מנסה לתמחר נזקים, ששום פיצוי לא יצליח לפצות על מה שחווינו באותו לילה נורא. סבלים מעמיסים תכולת דירה, שדייריה החליטו לעזוב. "הפגיעה בדירה שלי ובשכונה מאוד מערערת, אני ההיפך מאדם קולי, ונמצאת ברגישות גבוהה, אבל יש לי דיסק קשיח", מתוודה עומר. "גם במלחמת המפרץ הראשונה כולם מסביב היו מעורערים והמסכות אב"כ נראו לי מגוחכות. יש לי מנגנון ששומר עליי, גם בקורונה".
במקלט אנו מחכים לאזעקה ומהר מאוד בומים מטורפים מטלטלים את השמים. "אני קוראת למלחמה הנוכחית: מפרצת. זה עדיף על השמות הקיטשיים שניתנים כאן למבצעים ולמלחמות. מה זאת הפומפוזיות השוביניסטית, רהבתנית, ארוגנטית, המאצ'ואיסטית בהענקת שמות, כמו עם כלביא ושאגת הארי".
כדי להתאושש אנו הולכים לשבת בקפה המיתולוגי השכונתי, שהדלתות שלו התנפצו עת הארי החל לשאוג. בית הקפה שוקק ורוחש, כאילו אין מלחמה, כאילו השכונה לא פצועה וחבולה. אפילו המלצרית מפונה מדירתה. "כאן, בבית הקפה, אני כותבת את הספרים שלי", מספרת עומר. "אין לי בעיה להתרכז. יש לי ליקויי למידה, אבל לא בעיות ריכוז".
את חושבת שהשכונה המקסימה שלנו תתאושש? תחזור לקדמותה?
"כן. היופי בארץ הזאת זה האנשים. אנחנו עוברים פה חרא כל הזמן. אני לא אתפלא אם הדבר הבא יהיה פלישה של חייזרים אלימים ואנחנו נתמודד עם זה, כמו שאנו מתמודדים עכשיו. יש פער בין הקושי לתעצומות הנפש של האנשים שנותנים ומתנדבים. כשפרסמתי פוסט בפייסבוק עם תמונה של החלון פרוץ, קיבלתי הודעות גם מחברות עתיקות שהציעו עזרה. המציאות בארץ נעה בצעד תימני מסיוט לסיוט כבר כמה שנים ובכל פעם תעצומות הנפש, הנדיבות ויכולות הנתינה של העם היא מעל ומעבר. כמו בספר, יחסי השכנות יוצרים חומות של אהבה. במדינה שלנו אנחנו כל הזמן מתגברים על טראומות.הן מחלחלות לנשמה, אבל יש לנו נטייה לחזור מהר לשגרה".
עומר, בשנות ה־60 לחייה, גדלה ברמת אביב ובמושב גני עם. היא האמצעית מבין שלוש בנות. אמה המנוחה ציפי הייתה מורה לריקוד ("אישה מאוד יפה, מוערכת ואהובה") ואביה המנוח היה אדריכל הגנים והמשורר הנפלא הלל עומר, הלוא הוא ע. הלל ("דודי שמחה"), החתום על קלאסיקות אהובות שזכו להיות מולחנות כמו "למה לובשת הזברה פיג'מה", "יוסי ילד שלי מוצלח", "ככה סתם". עומר הקדישה את ספרה "מים רבים" לאביה.
"היופי בארץ הזאת זה האנשים. במדינה שלנו אנחנו כל הזמן מתגברים על טראומות. הן מחלחלות לנשמה, אבל יש לנו נטייה לחזור מהר לשגרה"
"ההורים הכירו בקפה כסית. הם היו זוג שעשה הכול ביחד ומספרים הכול אחד לשנייה. גדלנו בבית תרבותי עם ערכים. אני מלאת תודה על האווירה הערכית שקיבלתי בבית הוריי. אבא היה בן אדם מקסים, מאוד טוב, מלא חוש הומור. כשהוא כתב, הוא נכנס לנעלי הילד וחשב דרך העיניים שלו. הוא שנא דידקטיות וזה סוד הקסם של שיריו. אגב, גיא בן נון מ'עברית', הגדיר את השפה והסיפור בספרים שלי כ'קרנבל' וזה שימח אותי. אני חושבת שאת אהבת השפה והחופש ירשתי מאבא. ממנו ירשתי גם את האהבה לטבע".
עומר הייתה תלמידה בעייתית. "אני לא יכולה ללמוד בקבוצה. עברתי מבית ספר לבית ספר", היא מדווחת. "היה לי גיל נעורים נוראי. הייתי דבה. לדעתי אכלתי אז אכילה היסטרית, כדי לברוח מהדיכאון. לא אהבתי אז את עצמי".
כיום את מאוד דקיקה. מתי השלת את עודף המשקל?
"אין לי הפרעות אכילה. פשוט בצעירותי היה לי חבר קיבוצניק יפה תואר, סחי, מלח הארץ ולא שמתי לב שרזיתי. כיום אני שמה לב למה שאני אוכלת, ועושה פילאטיס. נעים לי יותר להיות קלילה בהליכה ובתזוזה".
הפרידה מדבי והשאלה הנצחית
במהלך לימודיה בתיכון תלמה ילין, עומר התיידדה עם דבי קליידר. וכך נולד הצמד חמד "דבי ונולי". ב־1984, הן הופיעו עם קטעי קישור בעדלאידע בשינקין, ואז החלו לעשות סטנד-אפ. הופעה בתוכנית הטלוויזיה "סיבה למסיבה" בהנחיית רבקה מיכאלי, הביאה לפריצה הגדולה.
השתיים הביאו את השפה והגינונים של מתחם שינקין לבמה ולטלוויזיה, ולא נרתעו לעקוץ את נתיני האזור עם "הכזה כאילו". השתיים הסתלבטו לא רק על האהבלות השינקינאיות והיאפים הפלצניים. הן נהנו לעלוב ב"פרחות", הנובו־רישים הצפונים והמאצ'ו הישראלי והוכיחו שאפשר גם בלי מבטאים ועדות. אחרי עשור של תוכניות טלוויזיה, מופעים, פרסומות, סרט מתיחות ("על הפנים") וחשיפה תקשורתית אינטנסיבית, הצמד התפרק ב־1997.
עומר לא אוהבת לדבר על הפרק הזה בחייה ("תקופה פלאית", "הייתה כימיה בינינו") ועל למה בחרו להיפרד. כבר הרבה שנים, שעומר לא בקשר עם קליידר, שעברה להולנד ואחר־כך לארה"ב. "אני מניחה שגם בגיל 100, כשאחרחר לפני המוות, בריאיון אחרון, ישאלו אותי: 'אז מה עם דבי?'", רוטנת עומר. "אני שמחה שזוכרים, נדהמת ונוהמת כששואלים, אך הפרידה ממנה, הייתה לפני 30 שנה במאה הקודמת, לכן אפשר להמשיך הלאה".
ב־30 השנים שחלפו מאז הפירוק, עומר פרסמה שישה ספרים, הציגה עשרת תערוכות, הופיעה בסרטים ובסדרות, ועדיין מזהים אותה מ"דבי ונולי". "מזהים אותי המון וזה מוזר, עברו המון שנים מאז. בשנים האחרונות אני מקבלת הצעות פה ושם, הלוואי שיקרה משהו".
חלק מהספרים שלה עוסקים בקשרים ובחברות. "יש לי הרבה חברים וחברות קרובות, אבל אין לי 'בסטי', החברה הכי טובה".
בחודש ינואר האחרון, עומר הציגה תערוכה בפריז, עיר בה היא חיה בעבר שלוש שנים. התערוכה חשפה עבודות רקמה יפהפיות וגרפה ביקורות ("אמנית מיוחדת במינה, מקורית, שכדאי לעקוב אחריה") משבחות. "בצעירותי רקמתי רקמות דקורטיביות ובגיל 20 הפסקתי. לפני שש שנים קמתי בבוקר והתחלתי לרקום רקמה עם תכנים, סצנות עם דמות אחת שחוזרת, אלטר אגו שלי: פיטנגולה. פיטנגו זה הפרי שאני הכי אוהבת. כי יש לו טעם עם טוויסט ותחכום. הוא הפאצ'ולי של הפירות. או שאוהבים אותו או שלא. האמת, אני תמיד בתקופה יצירתית". בחודש מאי הקרוב, עומר תשיק תערוכה חדשה בצרפת. והיא מסרבת לגלות במה יעסקו העבודות.
חוזרים לרחוב שינקין המיתולוגי
בראשית שנות ה־90 עומר והחתום מעלה הבליחו בהופעת אורח ב"שרונה מותק", האפיזודה הפותחת של הסרט "סיפורי תל־אביב", שזמין עכשיו בנטפליקס. שנינו היינו מסמלי משולש שינקין, ורק התבקש שהבמאיות איילת מנחמי ונירית ירון ילהקו אותנו לסרט.
"אני מניחה שגם בגיל 100, כשאחרחר לפני המוות, בריאיון אחרון, ישאלו אותי: 'אז מה עם דבי?'"
אז אחרי שעומר עזרה לי לאטום את ארון הבגדים בדירתי הפרוצה, בניסיון למנוע מהגשם לחרב את הגרדרובה שלי, חזרנו לזירת הפשע: רחוב שינקין, שזוכה לקאמבק ולפריחה מחודשת. יום שישי בצהריים, בין האזעקות, המוני צעירים וצעירים ישבו במעדניות ובבתי הקפה, וכמובן ניסינו להיזכר בחוויות שלנו מהרחוב באייטיז ובניינטיז.
"יש בי צער על מה שקרה כאן מאז, אבל עכשיו פועלים הרבה בתי קפה מוצלחים. זה עדיין רחוב נעים וטעים. לא כמו בקפה תמר. יחד עם זאת, אני כמעט לא מבקרת בשינקין. ואני עדיין חושבת שתל־אביב היא העיר הטובה בעולם. בשנים שחייתי בפריז הבנתי לעומק כמה משמעותי הבית בליבי. התגעגעתי לריח שלו".
במסגרת התנופה היצירתית, עומר עובדת עם הבמאי רוני ניניו על עיבוד מוזיקלי לספרה הקודם "לענת הדבש" וזוממת להרים פודקאסט. היא אמא גאה לבנה יונתן עומר מזרחי, מהזוגיות שניהלה עם השחקן שאול מזרחי (מי שגילם את זוהר ארגוב בסרט "זוהר"). "יונתן חי בארץ והוא אמן נחשב ומוערך שמתמחה בווידאו ארט ומקבל תמלוגים ותקציבים בעולם", היא מתגאה.
יש אהבה בחייך?
"לא".
והיית רוצה?
"ברור. מי לא רוצה? לא ויתרתי. אתה אף פעם לא יודע מה יהיה, זה היופי בחיים".
מתחילים איתך בחורים צעירים?
"לפעמים פונה אליי פעוט בן 35 ולפעמים אני מקבלת בפייסבוק פניות מאורגניזמים מסוג זכר. או שלא כתוב עליו דבר ואין תמונה או שיש תמונה של קשישה סימפטית. אני לא אנטי זוגיות, אבל במקרה שלי מדובר בנס. מה שחשוב לי זה הדיאלוג וחוש ההומור".
