בשעה שישראל מכה בחמאס ובחיזבאללה, לכולם ברור שהסיפור האמיתי יונק מהעימות בין איראן לישראל. בעשורים האחרונים ישראל ניסתה לעשות כל שביכולתה כדי להתמודד עם איראן: היא ניהלה מערכה דיפלומטית נגד סכנת הגרעין האיראני, ולאחר שהמעצמות חתמו איתה ב־2015 על הסכם להקפאת התוכנית הגרעינית, ישראל נקטה מערכה מדינית כדי שארה"ב תצא מההסכם.
במקביל ישראל ניהלה מערכה צבאית נגד הברחות נשק מאיראן לסוריה ולארגונים אחרים. בין לבין שמענו וקראנו על פעולות מודיעיניות וחשאיות שפגעו, "לפי פרסומים זרים", במתקני הגרעין או באחראים עליהם. לפני שבועיים ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט חשף כי בתקופתו ישראל פעלה צבאית גם על אדמת איראן.
למעשה, אפשר לומר שמול איראן ניסינו את כל האופציות, למעט מלחמה ישירה. דבר אחד לא ניסינו, והוא עשוי להישמע מופרך. אבל אם אנחנו תופסים ברצינות את האמירה שאחרי 7 באוקטובר עלינו לחשוב על הכל אחרת ומחדש, אולי כדאי לשקול גם את האופציה הזו: לנסות להגיע להסדר עם איראן.
המחשבה הזו עלולה להיתפס כתמימה בהתחשב בתמיכה האיראנית בארגוני הטרור וברטוריקה האנטישמית של מנהיגיה. אבל היא יכולה להיות פורצת דרך כשמביטים על התנאים הקיימים מול איראן בעיניים מפוכחות, וכן כשזוכרים את ההיסטוריה החיובית של יחסי איראן־ישראל. למעשה, בין איראן לישראל לא עומדות מחלוקות בלתי פתירות. אין לנו גבול משותף, אין לנו מחלוקת על השטח ועל הריבונות, כמו מול הפלסטינים, ויש לנו עבר של שיתוף פעולה: איראן סייעה לישראל להבריח עולים לארץ בימי העליות הגדולות, הייתה שותפה לעסקי נפט עם ישראל, ועד המהפכה האיסלאמית – ששינתה וסיבכה את המזרח התיכון – הייתה ידידתנו הקרובה. אפילו לאחר המהפכה, בזמן מלחמת איראן־עיראק בשנות ה־80, שמרה ישראל על ערוצי קשר חשאיים שנגעו לאספקת נשק. וכמובן, ישראל ואיראן הן שתי מדינות בעלות מסורת היסטורית עתיקה, שיוצאות דופן במזרח התיכון בכך שאינן ערביות.
על הרקע הזה עלינו לחשוב מהו האינטרס האיראני הנוכחי: אם זה להיות מעצמה אזורית, ישראל יכולה לסייע בכך מבלי לפגוע באינטרסים שלה, בתנאי שהאיראנים יחדלו מפרויקט הגרעין ומתמיכה בטרור. עובדה היא שאפילו סעודיה, יריבה לא פחות משמעותית של איראן מישראל, החלה להתקרב אליה בשנה האחרונה. אם האיראנים השיעים מסוגלים להתקרב לסעודיה הסונית, והיו מוכנים להתדיין עם ארה"ב והמערב על השעיית פרויקט הגרעין, מדוע בעצם לא לחשוב שאפשר להגיע להסדר גם בין ישראל לאיראן?
בימי שלטון נאצר במצרים ישראל תפסה אותו כסכנה קיומית ומאיימת, ובן־גוריון כינה אותו נאצי. אבל מאחורי הקלעים היו ניסיונות שלא צלחו להסדר. ב־1952, פחות משבע שנים לאחר השואה וכשהיו בישראל מאות אלפי ניצולים שחוו אותה על בשרם, ישראל הייתה נכונה להסכם השילומים עם גרמניה המערבית. ההיסטוריה מוכיחה שדברים שנראים בלתי אפשריים, עשויים להיראות אחרת לחלוטין כשבוחרים לשנות את המציאות.
אני לא אומר שהדבר קל. ייתכן שהשנאה של המשטר האיראני לישראל היא אכן לא רציונלית ונגועה באנטישמיות. וייתכן שבלי הצגת ישראל כאויב, המשטר שם לא ישרוד ולכן יסרב לכל הסדר. אבל חייבים להודות שעד כה האיראנים נוהגים בשיא הרציונליות באשר לשמירת האינטרסים שלהם. הסדר עם איראן לא חייב להיות הסכם שלום גלוי ומלא מיד. אך משום שברור שגם אם ישראל חזקה מחמאס ומחיזבאללה, ותוכל להם, האיום המשמעותי עלינו לא יוסר כל עוד איראן אויבת – מדוע לא לנסות, ולו בערוצים חשאיים ולא מחייבים, בדיוק כפי שנפתח תהליך השלום עם מצרים, לקדם הסדר גם עם האויב הנוכחי?
בין איראן לישראל לא עומדות מחלוקות בלתי פתירות. אין לנו גבול משותף, אין לנו מחלוקת על שטח ועל ריבונות, ויש לנו עבר של שיתוף פעולה ואפילו של ידידות
