אזרחי ישראל (חלקם לפחות) נוהרים היום לקלפיות כדי להשפיע על זהות ראשי הערים בהן הם מתגוררים ועל הרכב המועצות שלהן, וזו הזדמנות מצוינת לבחון את יחסי הגומלין בין הרשויות המקומיות לספורט. מי תומך במי, והאם זה משתלם לשני הצדדים.
האינסטינקט הראשוני זועק שהרשויות לא צריכות להזרים כסף למועדוני הספורט המקומיים כדי לרפד את כיסיהם המדושנים גם ככה של כוכבי הכדורגל והכדורסל, חלקם בכלל שחקנים זרים. אנחנו הרי עוסקים בספורט מקצועני ובקבוצות בבעלות פרטית, שלא צריכות מימון מכספי משלמי הארנונה. זה נכון, אבל רק בקצה. מיץ' גולדהאר, יעקב שחר ואלונה ברקת לא צריכים אמנם את ההקצבות העירוניות, אבל בישראל קיימים עשרות רבות של מועדונים, שלא מצליחים לגייס ספונסרים ונאלצים לינוק מהקופה הציבורית. בלי זה פשוט לא יהיה ספורט במדינת ישראל. בארה"ב, למשל, המצב שונה לחלוטין. הספורט בגילים הצעירים מתנהל במוסדות החינוך - בבתי הספר ובמכללות - ואחר כך המצטיינים נבחרים בדראפט ועוברים לקבוצות המקצועניות. היתר יכולים להמשיך לשחק בפארק עם החבר'ה מהשכונה. הרשויות המקומיות לא קשורות לסיפור.
בישראל רוב רובם של המועדונים לא יכולים להסתדר בלי הכסף העירוני. בליגת העל ובלאומית יש עוד הקצבות מהטוטו ומזכויות שידור, אבל מליגה א' ומטה הכל כמעט תלוי ברשות המקומית. אם יש ראש עירייה שאוהב ספורט, הקבוצות המקומיות ייהנו מתמיכה גדולה יותר. אם ראש העירייה מעדיף תרבות, הקונסרבטוריון המקומי יקבל יותר כסף מקבוצת הכדורגל שמשחקת בליגה ב' מחוז צפון א'. למה? כי ראשי הערים הבינו מזמן שחובבי הספורט הם לא בנק אלקטורלי. גם הם מעדיפים שהרחוב שלהם יהיה נקי ושהילדים יזכו לחינוך טוב מאשר שהקבוצה העירונית, שמושכת במקרה הטוב כמה עשרות אוהדים ליציעים, תעפיל לליגה א'. ארקדי גאידמק היה בטוח שהכספים שהזרים לבית"ר ירושלים יזניקו אותו ללשכת ראש העיר, אבל הוא קיבל כמה מאות קולות בלבד.
בקיצור, אי־אפשר עם הזרמת הכספים העירוניים לאגודות הספורט, אבל אי־אפשר גם בלעדיה.
