12 וחצי אלף תלמידים שפונו מבתיהם בצפון בשל המלחמה מיועדים להישאר בתנאי פליטות לפחות עד סוף שנת הלימודים. הם מפוזרים בעשרות בתי מלון, כשמרכזי הלמידה הארעיים עושים הכל כדי למלא את החלל שנפער. כבר שלושה חודשים, אנשי הסגל משקיעים מאמצים אדירים כדי לייצר שגרה ומסגרת - ומדווחים על אתגרים מורכבים, בראשם תחושת הניתוק הקשה של התלמידים, שמלווה בתופעות מדאיגות כמו נשירה גלויה וסמויה.
"ניהול המענים החינוכיים לכל ילד הוא משימה מורכבת", מסבירה מנהלת מחוז הצפון במשרד החינוך, ד"ר אורנה שמחון. לדבריה, הצוות החינוכי מגויס למשימה, ופועל כדי לתת מענה חינוכי לכל תלמיד, לרבות טיפול בילדים ונוער בסיכון. שמחון, שפונתה בעצמה עם משפחתה מאבן מנחם, מספרת על העצב בעיניי הילדים שמסתובבים בבתי המלון. "הם לא שמחים. הם עזבו את הבתים, את בית הספר והחברים. להיות במלון זה לא נופש. אין להם פרטיות. האובדן של הבית גורם לילדים לאבד את הגבולות, להורים יש פחות שליטה. ישנן בעיות רגשיות וחרדות".
השהות הממושכת של בני הנוער מחוץ לסביבה המוכרת, בערים גדולות, מובילה לתופעות מדאיגות. רק לפני כשבועיים הציגה בדיון בכנסת נציגת איגוד העובדים הסוציאליים פרטים מטרידים באשר למתרחש במלונות שבהם שוהים המפונים, כמו פגיעות מיניות בילדים, וצריכת אלכוהול ואף זנות על ידי בני נוער שנעקרו ממקום מגוריהם.
ד"ר שמחון מצביעה על נשירה של מאות תלמידים, שהפסיקו להגיע לבתי הספר או התחילו להגיע רק בחלק מהימים. לא פחות משמונה מרכזים לנוער בסיכון הוקמו בסמוך למלונות, כדי לתת לתלמידים מענים מתאימים. "חלק מההורים לא שלחו את הילדים לבית הספר, כיוון שהם חוששים", היא אומרת. "יש תלמידים שלא מתעוררים בבוקר, המורים דופקים על הדלתות".
"בשלב הראשון נתנו מענה בתוך המלונות, הקמנו בתי ספר ארעיים, ועכשיו האתגר הוא לאחד ככל האפשר קהילות ולשלב את התלמידים בבתי ספר קיימים, שזה השילוב האופטימלי”.
שרית כרסנטי אוחנה, שמנהלת בשגרה את בית הספר היסודי “מגינים” בקריית־שמונה, מנהלת בימים אלה, יחד עם ענבר צדוק, את בית הספר "אורות הצפון" שהוקם באילת. "הבנו שנסיים כאן את השנה", היא אומרת. והסיפור האישי שלה מלמד על ההתגייסות יוצאת הדופן של הצוות החינוכי: משפחתה נמצאת בראש פינה, היא באילת, והם נפגשים אחת לכמה שבועות. "אנחנו מנסים לייצר שגרה, אי של שפיות. אנחנו לומדים ומקיימים מבחנים, בט"ו בשבט גם נחלק תעודות". גם היא מספרת על תחושת תלישות שחווים התלמידים: "אנחנו משתדלים ולהקל ככל האפשר. ישנה התגייסות מדהימה של כולם לסייע".
