גם בלי לדעת את התוצאה של הדיון בבית המשפט בהאג, אפשר לנחש שאף ישראלי לא יאהב אותה. או ליתר דיוק: כמעט אף ישראלי לא יאהב אותה (לא מתחייבת על ח"כ עופר כסיף).
מספיק לשמוע את הטענות של דרום־אפריקה על כך שישראל ביצעה פשעי מין בילדים ובנשים ושהיא מונעת מנשים ללדת במטרה לדלל את האוכלוסייה - כדי להתפוצץ. התוצאה האופטימלית שיכולה להיות היא הקביעה שהתביעה מופרכת על פניה ושאין שום מקום להאשים את ישראל ברצח עם. זה כנראה לא יקרה. הנציגים שיושבים בטריבונל הם לא ממדינות חובבות ציון וסביר שיכוונו לתוצאה שתהיה נגדנו. אבל גם אם לא יהיה צו ביניים להפסקת לחימה - שזה מה שמטריד את ישראל יותר מכל דבר אחר - ישראל תצא מאוכזבת. והסיבה היא, שמדובר בבית משפט פוליטי, מה שהופך את כל הדיון בו למעמד אבסורדי. כי מה עוד צריך לומר, כשנמצאים שם נציגי רוסיה שמפרה צווים של בית הדין הזה בלי הכרה, ובכל זאת יושב שם שופט מרוסיה.
בין שני הקצוות האלה – מדחייה של התביעה ועד לצו להפסקת הלחימה, יש אפשרות לצווים מרוככים יותר. כמו דרישה להגברת הסיוע ההומניטרי או החזרת תושבים לבתיהם בצפון הרצועה. לצערנו, היו לא מעט – מהנשיא הרצוג שכתב על פגז לפני שיגורו, דרך ראש הממשלה, שר הביטחון ושר החוץ ועד לחברי כנסת - שסיפקו במהלך החודשים האלה אמירות חסרות אחריות וחוכמה, מתוך אותו רהב ישראלי מוכר ואינטרסים פוליטיים.
אין טעם לחזור על אותן אמירות מטופשות. כל מי שצפה אתמול בדיון מהאג הבין את הנזק הבינלאומי הגדול שגרמו לישראל. אם זה לא היה מאוחר מדי, היה צריך להגיד להם את מה שאומרים המילואימניקים בעזה לפוליטיקאים ולתקשורת שבעורף: "סתמו ת'פה".
האיש הנכון
אם יש מישהו שיכול היה להביא את הטיעונים של ישראל בצורה חכמה, משכנעת וערכית, הרי שזה נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, איש עם משקל סגולי שמבטיח שדבריו יישמעו בקשב ובכבוד. אומרים שברק לא היה בחירתו הראשונה של נתניהו. היועצת המשפטית גלי בהרב־מיארה הציעה לו לשלוח את ברק. נתניהו, וכנראה גם הגברת שלא סולחת ולא שוכחת - התנגדו. הם רצו משפטן זר. כמו שהם אוהבים. הייתה פנייה לשלושה משפטנים שסירבו. אתה צריך משפטן ישראלי, אמרו לנתניהו.
וככה הגיעו לטוב מכולם, האיש הכי מאוזן, משפטן בעל שם ויוקרה בינלאומית, שאם היה פרס נובל למשפט, הוא היה מקבל אותו מזמן.
ההתנגדות לברק הגיעה משני קצוות הקשת הפוליטית: הימין הקיצוני שמרגיש מרומה, שאחרי שנדרש לעשות לברק דה־לגיטימציה כמי שהביא אסון על ישראל - הוא נשלח ע"י ראש הממשלה כדי לייצג את המדינה. מהצד השמאלי גם לא אהבו את הבחירה. שם טוענים שברק עשוי להציל את נתניהו. האיש צריך ללכת הביתה, טענו, לא לקבל עזרה.
למרבה המזל, ברק לא שמע לא לאלה ולא לאלה. מבחינתו, הוא יצא להאג כדי להגן על ישראל.
לחישה של סבתא
אם ניתן היה לשלוח את ראומה קדם לבית המשפט בהאג – היא יכלה להשפיע על השופטים יותר מכל דבר. קדם, שאיבדה שישה מבני משפחתה, פגשה במקרה את שר הביטחון גלנט בניר עוז, כשבאה לאסוף צעצועים של נכדיה שנותרו מהטבח ב־7 באוקטובר.
אי־אפשר להעביר במילים את המפגש הזה, שהתקיים כמעט בלי מילים, בגלל שסבתא ראומה איבדה את קולה מרוב צער ולחישתה זעקה את כאבה יותר מכל צליל.
"אין לי יותר לב, הלב נשרף", לחשה לגלנט, שעמד מוכה הלם, נכלם ומבויש, כשמאחוריו בית הרוס שעליו מרוסס בשחור: "לא כשיר".
כל משפט שנלחש שם ע"י הסבתא השכולה נצרב בלב. הדמות מוכת היגון זיעזעה כל מי שחשב שכבר ראה הכל מאז אותה שבת. אבל המשפט שצריך להיזכר ושצריך ללוות אותנו עד לרגעי ההכרעה של הציבור, הוא זה שכל אחד יודע בתוכו עוד מהיום הראשון:
"זה לא גזרה", היא אמרה. "אלה אנשים שלא מילאו את תפקידם".
כמה פשוט, ככה נכון. לא אסון, אלא מחדל. לא גזרה, אלא פשע.
ההבטחות המופרכות
ישראל כנראה לא תשיג את היעדים שהציבה בתחילת המלחמה. זה צריך להיאמר באומץ ובכנות. צריך להיות תמים - או ביביסט - כדי להאמין שישראל תמוטט את חמאס ותחזיר את כל החטופים הביתה. הראשון מראש ייצר ציפיות מוגזמות, ואת השני צריך לקוות שלא החמצנו.
מההבטחות למוטט את חמאס תוך חודשים, עברנו לשנה, והיום יש כבר מי שמדברים על עשור, שזה כמו להגיד שזה לא יקרה. לא משנה כמה הרסנו את עזה, אם חמאס נשאר לשלוט בה – הוא המנצח. גם טבח בישראלים כפי שאף אחד לא עשה עד כה, גם תפס חטופים, אזרחים וחיילים שמצבם לא ידוע, וגם שרד למרות כוחו של הצבא הישראלי והתמיכה של ארה"ב.
השלב הבא שלו יהיה להשתקם מהר ברצועה ולהשתלט על הרשות הפלסטינית, תוך שהוא מאותת לחיזבאללה ולאיראן שהנה, הוא הקטן הצליח. גם הם יכולים.
הדיבורים על הגליית סינוואר זו זריית חול בעיניים. רצון לייצר תמונת ניצחון בלי שיש ניצחון. גם אם סינוואר יצא, זה לא ישנה הרבה. אם חמאס יישאר בעזה, הוא יכול לנהל אותו מבחוץ.
לאחרונה מתרבות השמועות על פרישתם הקרובה של גנץ ואיזנקוט מהממשלה. הסביבה של גנץ לוחצת עליו, נאמר. אבל לא צריך להיות מופתעים אם מי שתפרוש עוד לפניו תהיה "תקווה חדשה", מפלגתם של סער ואלקין.
כן, כן. אם הם יגיעו למסקנה שהמלחמה לא הולכת לשום מקום ושאי־אפשר לנצח - יש במפלגה מי שידרוש את פרישתם. הרי הם בממשלה כי הם מאמינים שניצחון הוא קריטי לישראל.
אם זה לא כך - כל יום שם מיותר.
