בשבוע שבו צה"ל משנה באופן רשמי את צורת הלחימה בעזה, בעיקר בצפון הרצועה, מתחמם המאבק הגדול בין משרד האוצר למשרד הביטחון על התקציב הדרוש כדי להתמודד עם שלל האיומים מסביב.
לכל הצדדים ברור שמה שהיה לפני 7 באוקטובר לא יהיה: לא בדרום, לא בצפון, לא ביהודה ושומרון וגם לא במלחמה מול איראן. אולם הדרך לשם כרוכה בסכומים אדירים, שישפיעו על כל תחומי החיים במדינה, ועל כן באוצר לא מתכוונים לעמוד דום ולהצדיע ואילו במערכת הביטחון מתריעים מפני ההשלכות החמורות של שמיכה קצרה מדי.
מלחמה, לא מיותר לציין, היא עסק יקר. מלחמה ממושכת היא כבר עסק שמעטים יכולים לעמוד בו: לפי הנתונים שצה"ל הציג, העלות הישירה של המלחמה עומדת עד כה על 72 מיליארד שקלים, אחרי שהעלות היומית של המלחמה ירדה משמעותית: בהתחלה כ־1.2 מיליארד שקלים, לאחר שחרור כוחות מילואים 800 מיליון, ובשבוע האחרון הסכום הגיע ל־200 מיליון. ההערכה היא שעד סוף 2024, ובהנחה שהזירה הצפונית לא תתלקח למלחמה בהיקף מלא, העלות תהיה כ־120 מיליארד שקלים. לשם הבנה, תקציב הביטחון השנתי כרגע, ללא כספי הסיוע האמריקאי, עומד על 68 מיליארד שקלים.
צה"ל חייב את הכסף ומיד, בוודאי לאחר השימוש המסיבי בחימושים למטוסי קרב, פגזים לטנקים ולארטילריה וגם טילים מיירטים שעלותם אסטרונומית. מיירט קלע דוד עולה מיליון דולר. חץ 3 עולה שלושה מיליון, ומיירט כיפת ברזל – מאה אלף שקלים ליחידה, במידה שהרכישה הייתה סיטונאית. בנוסף, ישנו צורך דחוף בכלים חדשים וממוגנים לצבא היבשה לצד בנייה של מסגרות חדשות ללחימה.
גם כוח האדם בצבא הוא נושא אקוטי: יידרשו תקציבים להחזרת קצינים איכותיים, להגדיל את צבא הקבע ואת מערך המילואים שלא התאמן, ולוותר על הפנטזיה של קיצור השירות בצבא החובה. בנגב המערבי ייבנה קו חדש עם מוצבים שיאוכלסו על ידי כוחות גדולים. הוא הדין גם בקו המגע עם לבנון, שם הרמטכ"ל הבטיח לתושבים סדר כוחות גדול יותר פי כמה.
כמו כן, כפי שפורסם כאן בשבוע שעבר, ההערכה היא שמספר נכי צה"ל צפוי לזנק, מה שיחייב לבדו תוספת מיידית של שלושה מיליארד שקלים וכן תקנים לאנשי מקצוע מתחומים שונים – מבריאות הנפש ועד ידיים עובדות. למרבה הצער, למשפחת השכול נוספו יותר מ־500 משפחות וגם בהן חובה לטפל.
ראש הממשלה ושר האוצר מבינים את הצרכים אך דוחפים להקמת ועדה חיצונית, שתבחן את התקציב. "התקציב יגדל", אומרים גורמים באוצר, "אבל תוך בקרה והתייעלות. צריך לתחקר מה לא עבד, ולכן צריך ועדה שתבדוק את הצרכים". בצה"ל לא מתנגדים אבל מתריעים שיש לצבא צרכים דחופים ושלא ניתן לחכות למסקנות, שכן חוזים והתקשרויות חייבים להתבצע בהקדם על מנת שלא לפגוע בהצטיידות ובבניין הכוח. "אנחנו מוכנים להתייעל אבל אסור להרעיב יותר את הצבא", אמר גורם ביטחוני בכיר.
בצבא דורשים תקציב שיעמוד על 95 מיליארד שקלים, כלומר כחמישה אחוזים מהתוצר הלאומי הגולמי. באוצר כרגע מתנגדים ודורשים להתייצב על 80–85 מיליארד שקלים. גורמים באוצר דרשו בין השאר קיצוץ מיידי בפנסיות התקציביות של הבכירים לשעבר, וגם התייעלות.
"אנחנו לא פועלים מתוך טראומה כמו אחרי מלחמת יום כיפור, אבל חמישה אחוזים מהתוצר זה משהו שהמשק יכול לספוג לכמה שנים בודדות", אומר הגורם הביטחוני. קצין בכיר בצה"ל אומר ש"לא צריך להיות אסטרטג גדול כדי להבין את הברוך שבו היינו. מספיק להבין ש(במהלך המלחמה) הגיעו לפה מאות מטוסים ועשרות אוניות עם תחמושת. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחזור לזה".
זהו דיון חשוב ואפילו גורלי, שבו לא צריך לזלזל באף שקל ומנגד חיוני להתנהל מתוך הזיכרון הנורא של אירועי 7 באוקטובר. אין למדינת ישראל פריבילגיה לחיות במזרח התיכון כל עוד לא נפרק את חמאס וננצח במלחמה הצודקת ביותר שניהלנו מעולם. ההישגים קיימים: בצפון הרצועה חמאס איבד שליטה אזרחית וצבאית. המאמץ בתת־קרקע, למרות האיטיות, מתקדם גם כן, עם מספר רב של מנהרות אסטרטגיות שצה"ל השמיד. אבל המאמץ רחוק מסיום: קצינים בכירים אומרים בשיחות גם עכשיו שאם המלחמה תסתיים ונעזוב את הרצועה, תוך כמה חודשים חמאס ישיג שליטה מחדש ויתחיל לבנות את כוחו.
לכן עלינו גם לנהל את הלחימה בצפון בחוכמה ולהבין: זו לא העת למלחמה גדולה מול חיזבאללה. המשמעות היא שהצבא נדרש לפעול בתחכום וביצירתיות כדי לאפשר חמצן לאנשי המילואים ולהבין שהעם דורש גם ממנו, ובצדק, אחריות כלכלית. הדרג המדיני חייב להפגין עמידות מול העולם, בטח אחרי אולימפיאדת הצביעות בהאג, וגם מול ארה"ב. אבל בעיקר זה דורש מאיתנו, הציבור, אורח רוח, סבלנות וגיבוי. אחרת הכסף באמת לא רלוונטי: ממילא לא יהיה לנו יותר מדי מה לעשות איתו.
