"במרחק שתי תקוות מן הקרב, חזיתי שלום
ראשי העייף מוכרח ללכת, רגלי חולמות חלום
האיש השרוף אמר: אני הסנה שבער ואכל
גשה הלום
מותר לך, השאר נעליך על רגליך. זה המקום"
(יהודה עמיחי)
* * *
לקום בבוקר. לפקוח את העיניים. להושיט את היד לטלפון. להיכנס לאתר החדשות. לעבור על שמות ההרוגים. העין חולפת על פני השמות. הלב דופק חזק. קריאה ראשונה, מהירה. לוודא שאין בין ההרוגים מישהו שאני מכיר. המאזן עד כה, בשלושה חודשים של מלחמה: בן של חברה טובה. בן של תלמידה. אח של חברה של הבת שלי.
הבוקר אין שם מוכר. אז עכשיו קריאה שנייה, איטית יותר. לכבד את הנופלים. מי איבדנו הלילה. אילו חיים צעירים נגדעו. תמיד הם נראים בתמונות כמו ילדים בתחפושת של חיילים. אחר כך לקום מהמיטה. להכריח את עצמך לקום מהמיטה למרות שהגוף כבד, כבד. מושך למטה, אל הייאוש. ללבוש מכנסי ספורט. לצאת החוצה לרחוב, להתחיל לרוץ. אף פעם לא הבנתי את העניין הזה של ריצה. זה לא נעים בגוף. אין עלילה. אין כדור. הייתי מסתכל על גברים בגילי שרצים וחושב שיש דרכים טובות יותר לפתור את משבר אמצע החיים. מאז שהתחילה המלחמה, אני רץ. כל בוקר. החלטתי שארוץ עד שהיא תסתיים. כמו פורסט גאמפ. אין ברירה. אי־אפשר להתחיל את היום עם כל העצב הזה בגרון. חייבים משהו שיאזן. משהו שיזרים קצת תקווה לדם.
הרחובות ריקים, בשעה מוקדמת כזו. בכל מקום, על עצים, על חזיתות בניינים, בכיכרות, תלויות תמונות של חטופים. אני חולף על פני התמונות. מאט. חלק עדיין שם, נמקים באיזו מנהרה. חלק מהם כבר לא יחזרו לעולם. וחלק חזרו בעסקה הראשונה, בשבוע היחיד במאה הימים הרעים האלה שבו היו חדשות טובות: ילד רץ לחבק את אבא שלו שפרס לקראתו זרועותיו. סבתא חזרה לנכדיה. ישראלים טובים עמדו בצידי הכבישים, בלילה, ונופפו בדגלים כדי להביע סולידריות.
בכלל, אם יש משהו מעורר תקווה במאה הימים האחרונים, הרי זו הרוח הישראלית, שהתגלתה מחדש.
חמאס ניסה לשבור אותה ב־7 באוקטובר. זה ברור. העובדה שמעשי האונס, הביזה וההתעללות תועדו במצלמות ראש של הרוצחים והופצו כסרטונים ברשתות החברתיות, מעידה על לוחמה פסיכולוגית מתוכננת מראש. למרבה הגאווה, קרה ההפך ממה שתיכנן חמאס. האכזריות של 7 באוקטובר העירה בישראלים בצדק זיכרונות מהשואה ומהפוגרומים שקדמו לה, אבל במקום להישבר, התאחדנו וזקפנו את קומתנו מתוך הבנה שאין לנו לאן ללכת. זאת הארץ שלנו ונצטרך להילחם על קיומה. ארגוני המחאה נגד הממשלה רתמו את האנרגיה והתושייה שלהם כדי לתמוך בלוחמים. אחוז ההתייצבות למילואים גבוה ממאה. אנשים שעברו את גיל הגיוס התנדבו לשרת בגבולות. ישראלים שחיים בחו"ל חזרו כדי להצטרף למאמץ.
השבטים השונים שמרכיבים את החברה שלנו, שעמדו ערב המלחמה משני הצדדים של ויכוח מתוח מאוד על מערכת המשפט, נלחמים עכשיו יחד, כתף אל כתף. בצפון ובדרום. במפגשים עם חיילים (אולי תבוא לקרוא לנו סיפור? כתב לי אחד מהם בפייסבוק. אז באתי. ומאז אני משתדל לבוא עוד) אני מתרשם שהם עייפים, מודאגים, אבל גם אופטימיים באופן מפתיע. כשאני תוהה על מקור האופטימיות הם מדברים על הביחד שלהם ואפילו משתמשים במילה: תיקון. וטוענים שיש בתקופה הזו גם פוטנציאל לתיקון, תיקון פנימי בינינו.
וכמה יש לתקן. כמה קולקל והושחת ונשבר.
אני הולך גם לעבר, בימים האפלים האלה, כדי לשאוב ממנו תקווה. זיכרון הילדות הראשון שלי הוא ממלחמת יום כיפור. בעצם מהחודשים שאחרי יום כיפור. אימא שלי במיטה. מנגנת על חלילית. יש עוד נשים בבית. חברות של אימא שלי. אני מקשיב לצליל החלילית. אבא שלי לא נמצא. הוא במילואים. הוא נשאר במילואים כפסיכולוג חודשים אחרי המלחמה. מטפל בהלומי קרב. פוסט־טראומתיים הסתובבו אצלנו בבית, וגם ברחוב, והיו חלק מהילדות שלי. המדינה כולה הייתה בפוסט־טראומה אחרי יום כיפור, אבל יצאנו מזה. וכמה שנים אחר כך נחתם חוזה השלום עם מצרים (תרגיל מנטלי קצר כדי להבין כמה ההסכם הזה משמעותי: דמיינו את הימים האלה בלי השלום עם מצרים).
וזאת הרי התקווה הגדולה ביותר. אני נזהר בה. חושש לטפח אותה. הרי לא אומרים פה את המילה "שלום" כבר שנים. נדמה שהיא יצאה משימוש. ובכלל, קשה עד מאוד לראות את האופק כשאתה בתוך השוחות.
אבל אולי־אולי "השבת השחורה" תגרום לנו להפסיק להדחיק. להפסיק להתמכר לאשליה שאפשר "לנהל את הסכסוך" בינינו לבין הפלסטינים על ידי מריחת זמן. את הסכסוך הזה צריך לפתור. ודווקא במשבר הנוכחי, אחרי שחמאס ינוטרל, טמונה אולי הזדמנות לחשוב אחרת. לדמיין ביחד עם הקהילה הבינלאומית פתרונות שטרם נוסו, כדי לשים סוף למעגל הדמים הזה. ולהבטיח שנוכל להתקיים פה בלי להסתגר בממ"דים כדרך חיים.
הרי זו תהיה תמונת הניצחון האמיתית.
