מאה ימים חלפו מאז נעצרו החיים, קדרו השמים, ואנחנו, כולנו, נחשפנו ללבה רותחת ומזעזעת של טרור ושנאה תהומית שניתכו עלינו. מאה ימים של מלחמה שאין צודקת ממנה, ושל מבחן לאומה כולה. מבחן לאומץ הלב, לגבורה, לנחישות, לצדקת הדרך, לעוצמה, לערבות ההדדית, לאחדות, למחויבות שיש לנו כחברה ולערכים ולעקרונות המגדירים אותנו כאומה.
בזמנים קשים אלו, איני יכול שלא להרהר בקורבנם של בנותינו ובנינו, הנופלות והנופלים, האזרחים ולובשי המדים. ההקרבה שלהם, האומץ שלהם, אהבת החיים שלהם, והמסירות שלהם לאידיאלים היקרים לנו הם עדות לכוח השוכן בליבנו.
בזמנים קשים אלו, איני יכול שלא להציב לנגד עיניי את המשפחות השכולות הרבות שאותן פקדתי בשם העם כולו. בהן משפחתו של סרן רועי נהרי, הלוחם הנועז אשר נפצע אנושות בשבועות הראשונים למערכה והוריו ביקשו ממיכל וממני לעמוד איתם ליד מיטתו בבית החולים ברגעיו האחרונים, רגעי הפרידה הקשים מנשוא; שעה שאחיו התאום, לוחם אף הוא, לבוש במדים, מחבק אותו, מתייפח, ממאן להיפרד.
בזמנים קשים אלו, איני יכול להסיר את מחשבותיי מהמשפחה השרופה, השחוטה, העקורה. זו שבביתה החרב הייתי, כשריח המוות עוד עומד בחלל האוויר ושלוליות הדם בכל פינה, מתחת לתמונות הילדים והנכדים שגורלם לא ידוע.
בזמנים קשים אלו, אסור לנו ואיננו יכולים לשכוח, אף לא לרגע, את החטופות והחטופים. קשה לדמיין מסע קשה ומייסר יותר ממסען של המשפחות שגורל יקיריהן בידי רוצחי חמאס. כולנו נושאים תפילה על משקל דברי הנביא: "ושבו בנות ובנים לגבולם".
אבל גם בשעות החשוכות ביותר, היינו עדים לתעצומות הנפש, הגבורה, החוסן והחמלה שבנו אותנו כעם. לרוח הישראלית האין־סופית שמסרבת להישבר. אכן, שגינו שגיאה חמורה וכואבת כשלא היינו מוכנים. אך השגיאה הגדולה ביותר היא של האויב, ש”גיבוריו הגדולים” רצחו, טבחו, אנסו ושחטו, פעוטות, קשישים, נערות ונערים, שרפו בתים על יושביהם וביצעו את הגרועים שבפשעים כנגד האנושות. אויב שהביא חורבן ואסון על עריו ועל עמו. אויב שספרו של היטלר, “מיין קאמפף”, ניצב בגאווה בחדרי ביתו, ושהקייטנות שלו היו למחנות של שטיפת מוח רצחנית ושנאה עיוורת. אויב שחשב שהוא מכיר אותנו וזלזל בגבורת בנינו ובנותינו עד שראה במו עיניו איך “עם כלביא יקום וכארי יתנשא”.
כוחות הגבורה של עמנו התפרצו בצורה מעוררת השתאות. ראינו את "דור הטיקטוק" והנה הוא "דור קדומים, עם נֶאְדָּר בעֹז, עתיק יומין", אשר גבורתו תיחקק בתולדות דברי הימים של ישראל. נפגשתי עם הלוחמות והלוחמים, עם המפקדים בראש הכוחות - יצוקים מפלדה, חותרים למגע, נשבעים "לא עוד". איש לא יוכל לעם שאלו הם בניו ובנותיו; איש לא יוכל לעם המלוכד והמאוחד שלנו.
למרבה הצער, קשה שלא לראות שיש מי שבוחרים בעת הזאת לחזור אל שיח השנאה ששרר כאן עד 6 באוקטובר. כל נסיגה אל מחוזות הקיטוב ההם מאיימת עלינו באופן ישיר - על ביטחוננו, על חיינו. אסור לתת לחמאס לנצח בקרב על הלכידות הישראלית. עלינו לנהל את הוויכוחים והדיונים באחריות. זה נכון לכולנו, ובוודאי לנבחרי הציבור ולהנהגה. מנהיגות בעת מלחמה - משמעה אחריות ללכידות הישראלית שהיא בסיס הניצחון. כשאחינו ואחיותינו מחרפים את נפשם בחזית, עלינו להתעלות מעל הקמפיינים, מעל הפוליטיקה הקטנה והשיח המפלג והרעיל - הן בנוגע ליום שלפני והן בנוגע ליום שאחרי.
אף שהמלחמה פרצה באחת מהתקופות המקוטבות ביותר בהיסטוריה שלנו, ובעוד שהאויב קיווה שמתקפת הטרור תעמיק את הקרעים ותחליש את הברית הישראלית, אנחנו בחרנו בחיים, בחרנו בברית בינינו. בחרנו להתאחד מיד ולהיאבק יחד, כתף אל כתף, למען ההווה והעתיד של ביתנו המשותף.
האויב שלנו טעה. הרוח של עם ישראל ניצחה תמיד. גם הפעם הרוח שלנו תנצח.
