"הביתה, הביתה, באה עת לחזור, מן ההרים,
משדות זרים. היום דועך ואין סימן" (ירדה ארזי, מילים: אהוד מנור)
מאה יום למלחמה, ואנחנו רוצים הביתה.
רק רוצים שהחטופים יחזרו הביתה. שהמפונים יחזרו הביתה. שהחיילים יחזרו הביתה. שחיינו הקודמים יחזרו הביתה.
רק רוצים לקחת את הנפש שלנו ולחזור הביתה בזמן אל רגע לפני האזעקות. אל רגע לפני טנדר לבן ברחובות שדרות. אבל היום דועך ואין סימן.
לא פלא שירדה ארזי אומרת בכתבת המסע איתה לבארי ב"אולפן שישי" בערוץ 12 שהשיר הזה פצוע.
שיר על אלונקה. מדמם מילים, סופר ימים. מחכה לאהוד מנור ז"ל שיבוא עם חוסם עורקים. או לפחות עם בית נוסף למאה הימים הבאים.
וזו לא רק ירדנה ארזי שקוראת "הביתה". כתבות אולפני שישי בערוצים השונים לרגל מאה הימים למלחמת 7 באוקטובר כאילו זועקות הביתה.
קחו למשל את הכתבה של שלומי אלדר עם מפונות קריית־שמונה ב"זמן שישי" של ערוץ 13. הן מתגעגעות הביתה, כי כמה אפשר במלון. אז אלדר נסע צפונה כדי לצלם להן את הבתים. לאחת אפילו הביא אשכוליות מהעץ בחצר.
סיפור מרגש ואבסורד. ובעיקר אבסורד כמה שמרגש. כי מתי פינו אצלנו קודם תושבים בעת מלחמה? ועוד לפרק זמן כזה? ובאיזה עולם אתה צריך להביא לאנשים במתנה תמונה ממוסגרת של הבית שלהם? מה השלב הבא, תמונה ממוסגרת שיביא לנו אלדר של חיינו הקודמים? פורטרט שלנו פחות עצובים או פחות זקנים בשלושה חודשים? תמונות של מדינה עם גבולות מלבלבים? תמונות של בן־גוריון, רבין - של מנהיגים ראויים?
קחו למשל את כתבת החזרה הביתה לבארי של חיים ילין שעשה איתו מואב ורדי ב"חדשות שישי" של כאן 11. בכל משפט שני או שלישי המילה בית חזרה. כאילו הייתה עוד מילת חיבור בשפה העברית.
ובכלל, איש בארי עם עיני התכלת הטובות שפעם היה נחרץ לגבי התנאים שבהם תושבי העוטף יוכלו לחשוב על חזרה - שב הביתה, לפחות לכמה ימים בשבוע, "אל המקום שבו הלב נפתח". הנפש רצתה בית, איבחן ורדי, את האיש ובמובן מסוים אותנו.
צללית חטוף מתוך רכב צלב אדום שעושה דרכו אל אהוביו שמחכים; מילואימניק שבקושי החליף גרביים מניף למעלה שני ילדים; חיילי סדיר מפתיעים את ההורים. בסוף, אחרי מאה ימים של מלחמה, אנחנו מבינים - אלה כנראה יהיו תמונות הניצחון שלנו. רגעים של הביתה. רגעים של חזרה לעצמנו. לאהובים. אל חיינו הקודמים.
אבל ה"הביתה" הזה עוד רחוק. והיום דועך ואין סימן. או כמו שמסתיים השיר:
"הביתה, הביתה, כי עוד לא ניתן כל מה שהובטח לנו מזמן".
בקטנה: גיא פלג אל תכעס. אבל אפשר לשמוע אותך מצטט מהקבינט, ממירי רגב, מאמסלם, ממי שלא תרצה. ואפשר לשמוע את נכבדי "זהו זה" שרים את הגרסה שלהם ל"גבעת התחמושת" ולהבין את כל הסיפור. לא רק של הקבינט הזה, אלא של המנהיגות הנוכחית. של למה הגענו עד הלום. ולאן פני מנהיגינו.
