בסוף השבוע, הכותרת האמיתית לא הייתה תום יום הטיעונים (המוצלח) של ישראל בהאג אלא הודעתה ההיסטורית של גרמניה.
אחרי תום הדיונים ביום שישי, דובר הממשלה הגרמנית הודיע כי גרמניה ניצבת לצד ישראל, שהאשמת רצח העם נגד צה"ל משוללת יסוד. חשוב מכך: שגרמניה תעשה שימוש בסעיף המתיר לה לבקש, כצד ג', הבהרות לפי כללי בית הדין על יישום האמנה נגד השמדת עם.
במילים אחרות, הגרמנים החליטו להחדיר את עצמם לדיון המשפטי עצמו - ולא להסתפק רק בהודעות דובר. צריך להדגיש שהגרמנים אינם לוקחים חלק בדיון על צו הביניים, אלא בקייס המשפטי העקרוני, זה שיוכרע בעוד כמה שנים. ועדיין - זה מהלך משמעותי, שיטיל משקל נוסף על בית הדין לקראת החלטה על צו ביניים. זו תינתן בשבועות הקרובים.
הצוות המשפטי של ישראל הציג עבודה מרשימה, מפורטת, מקצועית לעילא.
"מה היה קורה", שאל עורך הדין כריסטופר סטייקר, "אם מקרה שכזה היה מובא נגד בעלות הברית במלחמת העולם השנייה?" השאלה שלו, שנועדה להדגים את הבעייתיות במתן צו ביניים באשמת ג'נוסייד, הייתה אחד הרגעים החזקים ביותר בדיונים שהתקיימו בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג.
הצוות הישראלי לא הסכים לדבר עם העיתונות. לא לפני, ולא אחרי. ישראל לא רוצה לתת חשיפה יתרה לטענות של דרום אפריקה. היא בוחרת, במובהק ובצורה מקצועית, בטיעונים משפטיים סדורים. הדרום אפריקנים הציגו כתב אישום מוסרי והיסטורי נגד ישראל ומלחמתה בעזה. הם לא הידרדרו לנאומי תעמולה פוליטיים, והקייס שלהם היה עשוי היטב משפטית, אבל המיקוד היה בסבל הפלסטיני. ביום שישי, עורכי הדין מטעם ישראל אמרו לשופטים - הוליכו אתכם שולל. הנתונים העובדתיים שדרום אפריקה סיפקה, נניח על כניסת מזון, או אזהרות לאוכלוסייה להתפנות בשל פעולה צבאית, היו "לא מדויקים, במקרה הטוב", כפי שאמרה ד"ר גלית רג'ואן ממשרד המשפטים. הפרקליט הבינלאומי המוכר והבכיר ביותר בצוות הישראלי הוא פרופ' מלקולם שו. הישראלים בבית, כך שמעתי, היו מאוכזבים מביצועיו; הוא דיבר "כמו לבלר", התלונן באוזניי חבר. ובכן, שו עשה בדיוק מה שאמור היה לעשות: העלה את הטיעון שלבית הדין לא נקנתה כלל סמכות לדון באישומים הכבדים של דרום אפריקה. שהיא לא עמדה בנטל הבסיסי של הוכחת "עימות" בינה ובין ישראל, שיצמיח את סמכותו לנסות ולפתור סכסוך שכזה.
טל בקר, היועץ המשפטי של משרד החוץ, פתח עם נאום פתיחה מרשים, ששילב היטב בין טענות משפטיות יסודיות (אצל הדרום אפריקנים אין כלל מלחמה בעזה; כמעט ואין חמאס, ולכן הם לא מכירים בזכותה של ישראל להגן על עצמה) ובין הצגת הזוועות של 7 באוקטובר. הישראלים היו זהירים להדגיש שוב ושוב שאינם טוענים שהזוועות הללו מצדיקות עבירות על הדין הבינלאומי. עו"ד רג'ואן היא זו שהביאה את הנתונים על השימוש "בכל בית חולים ברצועת עזה" לצרכים צבאיים.
אט אט, הישראלים הציגו תמונה מורכבת של צבא שעושה מאמץ כביר שלא לפגוע באוכלוסייה. אחרי שפירטה את המהלכים הישראליים - מהקמת בתי חולים של שדה, דרך אספקה והכנסת מזון, יצירת מסדרונות הומניטריים, אספקת אינקובטורים לבתי חולים, הקפדה שלא להפציץ אותם אלא להיכנס קרקעית בלבד ולצאת לאחר הפעילות, דחיית הפעולה הקרקעית ומתן זמן לפינוי האוכלוסייה - רג'ואן שאלה: "האם ישראל הייתה דוחה את הכניסה הקרקעית במשך שבועות, האם הייתה משקיעה משאבים עצומים כדי לומר לתושבי עזה היכן, מתי וכיצד להתפנות... אם הייתה רוצה להשמיד את הפלסטינים?"
הקייס הישראלי התמקד פחות בנאומים נמלצים, והרבה יותר באיתור החולשות של הטיעון הדרום אפריקני. לדוגמה - יישוב הסתירה הברורה בין "השמדת עם" ובין אותם מאמצים הומניטריים של ישראל. או אי־ההכרה הברורה בזכותה של ישראל להגנה עצמית. או היותה של דרום אפריקה עצמה בת ברית של חמאס, לדברי הטוענים הישראלים, כולל גינוי לישראל אחרי 7 באוקטובר, עוד לפני שזו יצאה למתקפת הנגד שלה.
שאלת השאלות היא אם כל זה יעזור. התשובה היא שסיכוייה של ישראל שלא לחטוף צו ביניים כלשהו הם נמוכים ממילא. הרף לצו שכזה הוא בסיסי מאוד. כל מה שדרום אפריקה צריכה להמחיש הוא סיכוי כלשהו לג'נוסייד - וצו ביניים יינתן. אך הישראלים עשו עבודה יסודית ומרשימה, בפרט בלהסביר לבית הדין את המשמעות הקשה של פעולה משפטית במקרה הזה. בין היתר, במאבק בארגוני טרור אכזריים כמו חמאס. השופט ברק, ללא ספק, ינסה להטות את דעת השופטים האחרים.
אי אפשר לסיים בלי לומר משהו על הדרך aבה ישראל התמודדה מול אויביה בזירה המשפטית: עם צוות מצוין ממשרדי המשפטים והחוץ, שני משרדים שמכונת הרעל ומנגנוני התעמולה של אנשי נתניהו ניסו לחסל לגמרי. אשרינו שהם עמדו במתקפה הכבדה, רבת השנים, ושעדיין נותרו בקרבנו שליחי ציבור ועובדי מדינה כאלה.
