סיפור יוסף יוצא דופן בתורה. זו נובלה ארוכה (היא תופסת כרבע מספר בראשית כולו!) ורציפה (אפילו החוקרים האמונים על חקר מקורות המקרא, שציינו סתירות וכפילויות שונות בסיפור, ראובן ויהודה, ישמעאלים ומדיינים, התקשו לפרקו לרכיביו). טענה מקובלת במחקר היא שהנובלה שולבה בתורה כדי לגשר בין סיפורי האבות לסיפורי משה ויציאת מצרים. חוקרים גם קובעים שהסיפור נועד להסביר את הגיאופוליטיקה השבטית: את מעמדו הבכיר של שבט אפרים, את בכורתו של יהודה ולא ראובן, ואת ההיסתפחות של בנימין ליהודה ולא לישראל.
אך כל הקורא בסיפור יוסף מרגיש שאין די בכך, שיש כאן הרבה יותר מזה. יוסף קרוב אלינו יותר מכל דמות אחרת בספר בראשית, ומעשהו הוא הספרותי ביותר וגם האנושי ביותר. אלוהים אינו מתגלה בו אלא מפי הדמויות עצמן: "אַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה" (בראשית נ, כ) אומר יוסף לאחיו. הקנאה, השנאה וההשלמה בין האחים מהוות סאגה שבטית לאומית, אך בה בעת גם סיפור פרטי לגמרי, על היחיד העומד מול הפיתויים והסכנות ויכול להם.
הספרות הבתר־מקראית העניקה ליוסף "טיפול עומק" עד שלא נותר דבר ממורכבותו. הוא הפך לדמות מופת שטוחה וחסידה (בחיבור 'צוואות השבטים' מתואר כיצד נותן יוסף לאשת פוטיפר שיעורים ביראת שמיים), לשליט מושלם (ב'ספר היובלים' מסוכם שלטונו כך, "וכל שרי פרעה... היו אוהבים אותו כי בצדק יתהלך, ואין גאוה ורום לבב ומשוא פנים ואין מקח שוחד כי ביושר ישפוט את כל גויי הארץ"/ תרגום כנה ורמן), ולייצוג של הקולקטיב כולו (במגילה מקומראן מייצג יוסף את תלאות העם בגלות: "ובכל זה יוסף נתון ביד בני נכר, אכלים את כחו ושברים את כל עצמיו"). אך בתורה הוא אינו משל ולבטח אינו מושלם. הוא דמות מורכבת, עגולה, חידתית ומתפתחת.
במה עוסק אם כן סיפורו של יוסף? בקנאה ובמאבק בין אחים? בהתבגרות ובהשלמה? בעמידה בפיתויי הגוף? בתבונה מדינית? האם זו מעשייה אטיולוגית על יחסי יהודה וישראל (אפרים)? על מקור הירידה של בני ישראל למצרים? על הולדתה של מצרים כ"בית עבדים"? על סגולות ההסתגלות של עם קטן תחת האימפריות? דמותו המורכבת והמתפתחת של יוסף, ורוחב היריעה הסיפורי שמתחיל בריב אחים ומסתיים בשלטון על אימפריה, הזמינו פרשנויות שונות לאורך הדורות. כותבים שבו וראו בסיפור השתקפות של עולמותיהם: מהאלגוריה של פילון על יוסף כמופת של המדינאי הנבון ועד הרומן הגדול של תומס מאן, שאצלו הופך יוסף לדמות מודרניסטית מיוסרת לעילא.
רובו של הספר נכתב על ידי אילנה פרדס, שכוחה רב לה בפרשנות ספרותית של המקרא. איתמר לוריה נכנס בחלק האחרון ומוסיף זווית טיפולית. אבל הפרשנות הפסיכולוגית נמצאת בשני החלקים. החיבור בין ספרות ופסיכולוגיה מקובל היום, אבל אינו נטול מעקשים. פרשנות פסיכולוגית עלולה לגזול מהסיפור את סיפוריותו. אך כפי שכותבים המחברים, "העוצמה הספרותית של סיפור יוסף כרוכה לבלי התר בעוצמתו הפסיכולוגית".
וכך פותחת פרדס את פרק החלומות בספר: "אילו היה פרויד בוחר לפרש את חלומות יוסף הוא היה מוצא בהם אישור לטיעון העיקרי שלו ב'פירוש החלום' — שהמניע הראשוני של החלום הוא מילוי משאלה... כמו בחלומו של פרויד על אירמה, גם בחלומותיו של יוסף מילוי המשאלה לייעוד זוהר כרוך בכמיהות נקמניות ובחיסול חשבונות". גם כשהופך יוסף מחולם לפותר חלומות "גישתו קרובה לעמדה הפרוידיאנית יותר ממה שנדמה. פירושי יוסף אינם עוסקים רק בעתיד, כי אם גם בנפש החולמת". את יכולתו של יוסף לפתור את חלומות פרעה על בליעת הפרות והשיבולים, קושרת פרדס לכך ש"יוסף מכיר היטב, על בשרו, את החרדה מפני ההיבלעות הפתאומית של הטוב והיפה". המשקפיים הפרוידיאניים (ולפרויד הייתה כידוע היקסמות מהתרבות המצרית) חוזרים שוב ושוב ומציעים מפתחות אלטרנטיביים לסיפור. כך למשל את השלכת יוסף לבור שנית על ידי פוטיפר קוראת פרדס כ"עדות לטראומה שעדיין לא עובדה כראוי". זו עשויה להישמע קריאת־יתר מובהקת, עד שנזכרים שיוסף קורא לבנו הבכור על שם שכחת עברו "כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" ושלאחיו הוא מגלה יחס המכיל זיהוי וזרות בעת ובעונה אחת: "וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם" (עליה אומרת פרדס: "זוהי מעין מקבילה מקראית ל־unheimlich הפרוידיאני"). והנה עוד תופעה ספרותית ראויה לציון: המספר המקראי קובע שוב ושוב שיוסף מושלך "לבית הסוהר". רק בדברי יוסף עצמו נאמר לראשונה "כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר", ואחריו חוזר על כך גם המספר "וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר" בדומה לסוחרים שהעלוהו מן הבור. שיבה אל החוויה הטראומטית!
הסיפור מלא באנומליות המבקשות פירוש. אף שהמוקד הוא הריב בין האחים, הרי יחסי יעקב ויוסף הם הציר שפותח את הסיפור וחותם אותו. ובסופו, מעירה פרדס, עושה יוסף שני מעשים חסרי תקדים. הוא נושק לאביו המת ("בהקשר המקראי נושקים לאנשים חיים לאות פרידה אבל לא למתים") והוא חונט אותו כמנהג המקום ("המצרים הקדמונים האמינו שנשמתו של אדם מתקיימת כל עוד גופו קיים"). האם מנסה יוסף לשמר את אביו המת לאחר שאיבד אותו כבר פעם אחת בחייו?
הכתיבה של פרדס מתקדמת לפי סדר הסיפור, היא משלבת סיפור מחדש של האירועים עם הרהורים תיאורטיים ומתודיים. מנעד הכלים שלה רחב, מהיסטוריה ואגיפטולוגיה דרך ספרות ושירה ועד חקר טראומה ותשוקות. זה לא חייב לעבוד יחד, אבל זה עובד. זה עובד כי זה מצליח להדהד קולות בטקסט עצמו. אין לפרדס עניין בעיבודים הספרותיים והאמנותיים של יוסף לגופם, אלא דווקא בכאלה שמצליחים לדובב משהו מהסיפור המקראי. השימוש בשירה של זלדה 'הלומת געגועים' המברכת על "שֶׁיּוֹסֵף יָצָא יָפֶה כַּשַּׁחַר מִבִּזְיוֹן הַבּוֹר" מוסבר בכך ש"שפת המזלות והחלומות היא למעשה גם שפת השירה" (וזכור לטוב בהקשר זה הפרק 'חומות וחלומות' על ערות וחלום בשיר השירים בספר קודם של פרדס, 'הבריאה לפי חוה'). גם השימוש במחזה 'הסערה' של שייקספיר מוצדק לא רק מתוך ההיגיון של הנקמה והסליחה, אלא כי "פרוספרו, בדומה ליוסף... מפיק מעין מחזה בתוך מחזה, שבו כל פליטי הספינה נאלצים לעבור סדרה שלמה של התעללויות והערמות". וכמובן מדרשים שונים, עתיקים וחדשים, מובאים כדי להבליט פנים שונים בסיפור. אל הסיפור המדרשי על דמות דיוקנו של יעקב שהתגלה ליוסף בעת שאשת פוטיפר תפסה בבגדו, מגיעה פרדס בתיווך הפרפרזה של תומס מאן המבקש להבין את מקור התפנית בדמותו של יוסף. כל אלה משמשים כאן כדי לפתוח את הסיפור, לפענח את צפונות האפקטיביות שלו. כי השאלה המרכזית שבבסיס כל העיונים היא: למה בעצם הסיפור הזה עובד עלינו? וכמו בספריה הקודמים של פרדס, על שיר השירים ועל מגילת רות, הטקסט המקראי אינו עומד לעצמו, אך גם לא נתפס רק כוו לתלות עליו יצירות חדשות. אלא הוא נקרא כמאיץ, כקטליזטור, ליצירות עתידיות שנסמכות עליו ויוצאות ממנו.
את התובנות הספרותיות והפסיכולוגיות מבקש איתמר לוריא לתרגם, בחלקו האחרון של הספר, לקליניקה, להושיב את יוסף על ספת האנליזה (ספה, שכן גם כאן פרויד מככב). זהו פרק קצר ודחוס, כמעט דוח טיפולי. הוא בוחן את המשקעים שיוסף נושא עימו, יחסי אחים (התופסים מקום מרכזי בספר בראשית, מקין והבל ועד יעקב ועשיו ורחל ולאה), העדפה של הורים ילד מסוים ("ניתן להניח שיוסף שואף להתנער מתפקידו כפיצוי על אובדנה של רחל"), קנאה ("הקנאה מודרת לשולי התודעה אולי יותר מכל רגש אחר, [אך] יש לה מקום נכבד בחיי הנפש שלנו ובחלומותינו"), סיפור החלומות שבו יוסף ממיט על עצמו חורבן במו ידיו ("האם יוסף מרגיש אשם על היותו הבן האהוב?") ועד למימוש הפנטזיות האלימות. עניין אחרון זה הוא המקום היחיד שבו לוריא עובר מיוסף אל הקוראים, כלומר אל הסיפור כסיפור, ש"מציע לנו אפשרות לדמיין או אפילו לחוות פנטזיות". אך המוקד של עיונו הוא בשאלת אפשרות הסליחה. היתרון של המבט הפסיכולוגי על זה האתי הוא שניתן בו מקום ליצרים השונים ששותפים בתהליך הריפוי, נקמה למשל: "התוקפנות המגולמת בנקמה הופכת את מי שהיה קורבן תמים למי שמגלה בתוך עצמו גם אלמנטים של אכזריות ורוע". יוסף אכן מפעיל תיאטרון שלם של נקמה בדרך לתיקון, "משחזר את הסיטואציה הטראומטית בהיפוך תפקידים". אך כדי שהסליחה תתממש יש צורך ביותר מזה, בקבלת אחריות מצד האחים, שמאפשרת ליוסף להתבונן מחדש באירועים: "לדעת שהוא עצמו מסוגל להכאיב ושאחיו מסוגלים להיות חומלים וקשובים".
זו שיחה מעניינת בין שתי קריאות שונות מאוד בפסיכולוגיה, כמשקפיים פרשניים וככלי יישומי. הקריאה בספר כולו הייתה לי עונג גדול, ועברה ממש ביעף, כחלום. •
יוסף וחלומותיו: מקרא, ספרות, פסיכואנליזה // אילנה פרדס ואיתמר לוריא } מוסד ביאליק } 180 עמ'
