ב־1970, כתב פנחס שדה את השיר המפתיע הבא:
ומקץ שני ימי מסע, תחת שמי הערב הצהובים,
הגענו לעזה.
העיר מוקפת חומה רמה שאין שום אויב, כך אומרים, יכול להבקיעה.
והכול שם קודר, והיום לא יום ולא לילה, וקרוב יותר אל הלילה.
וראיתי שהאנשים גבוהים ושותקים, ואינם נותנים דעתם על הזר.
ורחובות העיר צרים והבתים נישאים. וכמו מרחפים.
הנשים והנערות יפות למאד, ולהן עיניים מלוכסנות, וכפות ידיהן לא קטנות.
והן לובשות אדומים הנראים באור הקודר כשחורים,
או כמו אש אטומה.
(מתוך הפואמה 'הנוסע', 'ספר השירים 1947־1970', שוקן 1970).
זוהי עזה של מעלה, עזה של חלום, אבל עזה אכן הייתה אז, בעיני רבים, העיר האקזוטית הזו שזה עתה חזרה לידינו — החוף הזהוב, היאחזויות הנח"ל, כיכר השוק הומה וכל זה. שדה כמובן לעולם יטען ששירו אינה קשור למקום ולזמן אלא רק לתהומות נפשו, אבל לא תמיד חייבים לקח אותו ברצינות. שהנה, 13 שנה אחר כך, בימי מלחמת לבנון, כתב את השיר הבא, גם הוא אקטואלי, כביכול:
ראיתי אישה אחת זקנה בבירות
ראיתי בתמונה אישה אחת זקנה בבירות
אשר כל בני משפחתה נטבחו בידי פורעים, וגם ביתה נשרף עליה.
והייתה יושבת על אבן בחצר, שחוחה, שותקת,
רק דמעה אחת קטנה הייתה זולגת על לחיה, לאט.
מה מעט יכול אדם לומר, לכל היותר.
בכאבו הגדול ביותר, אתה מביט בו ורואה: דמעה
אחת זולגת. עוד דמעה. טיפות מים אחדות. זה הכול.
(מתוך 'ספר האגסים הצהובים', שוקן 1985)
ועכשיו נצרף למקבץ הזה קטע מתוך המגנוס אופוס של שדה, 'החיים כמשל', ובו הוא מתאר את רגעי גיוסו לצה"ל ב־1948:
ישבתי הזוי, אפוף בדידות כבדה. הירהרתי בעצב שאני הולך למות, ולמות בקרב הלא־נכון. למלחמה הלאומית לא הייתה כל משמעות בעיניי ולא ראיתי מהו שיש לי להילחם עליו. אויביי האמיתיים היו אורבים לי במקום אחר, במסתרים החשוכים של הנפש.
לי לא היה אכפת מי ישלוט בעיר, לא היה אכפת לי מצעד של איזה חיילים יתגודד ההמון כדי לחזות בו, לא היה אכפת לי אם ישרפו את התיאטראות, האוניברסיטאות, בתי הדואר ומערכות העיתונים, לא היה אכפת לי אם יהיו שריה וטפסריה של המדינה נימולים או ערלים. וכי מה זו מדינה, וגלות מהי? עצם הקיום הזה, הנהו הגלות הממשית. (שוקן, 1968)
ולכאורה, הדמות העולה מפה היא של משורר כמעט פציפיסט, לבטח הומניסט, אנטי־לאומני, רך לב. ואפשר היה לסיים את האנתולוגיה הזו כאן ברוח טובה. אלא שלמרבה הצער, דמות כזאת תהיה עיוות מוחלט של שדה, ותחטא לתפיסתו של שדה את המלחמה, כפי שהתבטאה בשלל ראיונות שהעניק לתקשורת לאורך חייו.
אני מודה שקריאת הטקסטים האלו בימים האלו עוררה בי זעם וסלידה כלפי המשורר, שהשפיע על חיי יותר מכל אדם אחר בשנות התבגרותי. אבל צריך להביא את הדברים, ולו כדי לחשוף את מקורן של תפיסות שרווחות עכשיו, בזמנים אחרים, אבל באותו מקום.
הנה לדוגמה קטע מתוך ראיון עם הסופר אהוד בן עזר במהלך מלחמת ההתשה, 1970:
סיפרו לי כי הרמטכ"ל נשאל לפני זמן־מה, האם זה מוצדק שהחיים בתל־אביב נמשכים כפי שהם, בזמן שחיילים נהרגים על גדות הסואץ. ותשובתו הייתה, שהחיילים נלחמים למען יוכלו החיים בתל־אביב להימשך כפי שהם.
מי הסמיך את הרמטכ"ל לקבוע כי החיים צריכים להימשך כפי שהם?! לי נראה, כי אם החיים יימשכו כפי שהם, אין על מה להילחם. ואולי מוטב לבקש מן הערבים שירחמו עלינו ויניחו לנו לחיות בתל־אביב את החיים האלה, כי החיים האלה ראויים לרחמים.
אם אתה מרסק גולגולת של חייל ערבי בכדור או בבעיטה ובעצמך נמצא במצב שזה עלול לקרות לך, ואתה רואה בכל זה רק מחיר למען תוכל אחרי כן בתל־אביב להתקיים קיום אפסי, המקושט בקצת סחבות של תרבות אנינת טעם — זה בעיניך נורמלי? בעיניי זה טירוף.
מצד שני, אם נסתכל במבט אכזרי, הרי המלחמה היא כיום הערך הגדול ביותר שעדיין קיים בארץ. הדת המקובלת נראית לי מרוקנת, וכן גם הגילויים ה"רוחניים" בספרות או באמנות. וכך, המלחמה היא לבדה הספר שבו כתובים החיים והמוות, היא הספר שהאדם קורא אותו בעל כורחו.
מתוך הרומנטיציזם הקיומי הסמיך שלו, שדה ראה את המלחמה כאיזה שיא אקסטטי, ניטשיאני, שיש בו פוטנציאל מבורך לביטוי עמוק ואותנטי של רוח האדם. כיוון שראה עצמו כנצר ישיר לרומנטיקה הגרמית, ובעשירייה הפותחת של היוצרים האהובים עליו יימצאו תמיד כותבים שסיפקו השראה לנאציזם או שהיו בעצמם אנטישמים מובהקים — קנוט המסון, הלדרלין, סלין, דוסטויבסקי וכמובן ניטשה (עם כל ההסתייגויות המתבקשות) — לא מפתיע שהעמדות שלו מתחככות תמיד עם סף הפשיזם.
לכך צריך להוסיף ששדה תמיד הגדיר עצמו דרך התנגדות פרובוקטיבית לכל מה שהוא כלל במושג מלא הבוז "תל־אביב" - האקדמיה, הממסד הספרותי (שדחה אותו בארסיות בתחילת דרכו), השמאל האינטלקטואלי, התרבות החומרנית, עולם הקולינריה המתפתח.
בשנות ה־80, האידיאולוגיות הללו קירבו לכאורה את שדה אל הימין הישראלי והציונות הדתית והמתנחלים בפרט. הנה מתוך ראיון רדיו של חברו ותלמידו יותם ראובני ב'קול ישראל' (1980):
אנשים כגון "גוש אמונים", שאינני מכירם, אולי אין להם אף מושג קלוש בהלדרלין, ובנובאליס, ובגתה, ובדוסטויבסקי, ומעולם לא רק שלא קראו אותם אלא אף לא שמעו את שמם. וזה רע בעיניי, ואני לא אחיה איתם.
כי לי חשוב יותר שיר אחד של הלדרלין מאשר היאחזות בהרי חברון, ואני אומר זאת בפירוש.
ולמרות כל זה, אני עדיין מרגיש יותר קרוב לאנשים האלה, כי יש איזה מגע פנימי עם אנשים ששואפים למשהו, שאינם יכולים להימנע, באופן כפייתי, מלהיאבק למען רעיונות שלהם. בעוד האנשים ההופכיים, ששום דבר באמת אין בליבם, שורש נפשי רחוק מהם. וזאת, למרות שחלקם אולי כן יודע את הלדרלין.
שדה עד היום נערץ בקרב המתנחלים, בואכה נוער הגבעות. הללו אף פוקדים עד היום את קברו שבהר המנוחות מדי יארצייט, ושרים מיני ניגונים. שנותיו היפות ביותר של שדה היו דווקא כנער חוץ בקיבוץ שריד של השומר הצעיר, אבל הוא פיתח בהדרגה התנגדות לתנועה הפועלית, בין השאר כיוון שלדבריו העיתון 'דבר' השמיץ אותו, ספריות קיבוציות החרימו את ספריו, והוצאת 'עם עובד' ("שייסד השמוק הליברלי הזה ברל כצנלסון") ירדו לחייו בניסיונות לצנזר את הספר היחיד שהוציא אצלם.
הייתה זו ילדותו - הוא נולד בפולין, עלה עם הוריו לארץ בשנות ה־30, ושאר המשפחה הושמדה בשואה - שעיצבה יותר את השקפותיו. כך, למשל, עונה שדה לשאלה של המראיין ריצ'רד פלנץ (שתירגם גם את 'החיים כמשל' לאנגלית) על אודות "הבעיה הפלסטינית" (1983):
תראה, אני גדלתי כאן כילד בארץ, ובגיל ארבע אני ברחתי — גרנו בתל־אביב, ליד יפו, שכונה ענייה ליד שוק הכרמל — ובאמצע הלילה העירו את כולנו, ואנחנו כולנו ברחנו בלי שום דבר, רק עם שמיכות, ונרדמנו על ספסלים בשדרות רוטשילד באמצע תל־אביב, משום שהמון ערבי מיפו, כך הייתה השמועה, בא לשחוט, לעשות פוגרום, כמו בגולה.
ויש הצדקה לזה, לשנאה שלהם. באה עליהם טרגדיה נוראה, הם פליטים, שלושים וחמש שנים הם נרצחים, עוד דור, עוד דור, סברה, שתילה. כל זה ברור. לומר לך שליבי יותר עם אדם אומלל בסברה או שתילה מאשר עם יהודי תל־אביבי מטומטם, שמשמין במסעדות? אוקיי, זה ככה.
ויחד עם זה, היהודי הזה הולך לצבא. הרי צריך להגן על האספסוף היהודי הזה שחי כאן. והוא לא נחמד בכלל, זה דור הרבה יותר עלוב ומטומטם ממה שהיה בגולה. יהודי פולניה בדור ההוא היו חכמים יותר, הגונים יותר, ויפים, תלמידי חכמים, למדו תורה. וכאן, זה אספסוף, אבל זה מה שיש. ואם אתה לא רוצה שישרפו אותך, ושלא יירו באשתך חס וחלילה - מה תעשה? תבוא עם ליברליזם?
ועוד הצהרה (מתוך ראיון לאיילת נגב, 'ידיעות אחרונות', 1992), שנה לפני מותו, שכה אופיינית לו: הצטנעות מופרזת וחסרת שחר מכאן, והתגאות בהיותו חלק מעולם גברי, מלחמתי ויהודי:
כשאני חושב על ההישגים שהשגתי, שאולי יעמדו לזכותי, אני דווקא לא חושב על השירים והספרים שכתבתי, אלא על היותי מפקד מחלקה בפעולת התגמול הראשונה של צה"ל.
ולמרות כל הרהב המיליטריסטי הזה, נסיים דווקא עם שיר קינה (מתוך 'אל שתי נערות נכבדות', שוקן, 1977), שמבכה את מותו של אדם צעיר, את פניו של אותו מוות.
המוות מקיף אותנו עתה מכל עבר, עד כדי כך שאנו מחויבים להישמר בכל רגע לבל ייעשה ליבנו גס במוות, שכן לכל מוות יש פנים.
אלגיה
שם בפאת הגיא שוכב נער מת
מה יפות פניו, בחוורונן צינה
רק לרגעים יש כי יעברן רטט
עת יגע בו זכר אהבתו הראשונה.
נומה, נער יקר. מה טוב לישון בגיא.
מה עמוקה הדממה, העשב כה שוקט.
נער זה אני הוא. אל תראוני שאני חי.
רק לרגעים כי אקיץ, אדע עד מה אני מת. •
