מעשים לא טהורים | אמדו מיו // פייר פאולו פזוליני } תרגום: אלון אלטרס } אפרסמון } 224 עמ'
פזוליני היה בן 20 וקצת. הוא סירב להיות חייל והתגורר עם אמו, סוזנה, בבית קטנטן ביישוב קטנטן בין שדות. אביו לא נכח בקרבתם. הוא היה איש צבא פשיסט. אמו הייתה מורה, ויחד איתה הוא לימד את בני העיירה לשון וספרות. הוא לימד תוך השקעה והקרבה, הוא הרגיש שהוא חבר של הנערים בני החקלאים, ושהם נקשרים אליו ברגשות הדדיים ענוגים. מסביב רעמה מלחמה, ושגרת החיים התנהלה תחת הפצצות. "זו הייתה התקופה הנוראה ביותר של המלחמה", כתב פזוליני בחיבור ממוארי תחת הכותרת 'מעשים לא טהורים'. קורות חייו בשנים אלה נראו לו כבליל של חרדה ותשוקה. האלימות והריסוק הערכי שטילטלו את איטליה הטביעו חותם בנפשו והיו כרוכים ללא התר בכינון הזהות המגדרית שלו, בכינון זהותו כיוצר ובמשיכתו אל ההפך מכל הרע הזה, היינו: אל הקִּרבה, ההתלהבות והאינטימיות, ויחד איתן ההיפתחות לשירה ולתיאטרון, שהוא הרגיש שהוא נטע בנערים. בשום אופן לא היה זה אסקפיזם מתוק. זו הייתה התקיימות רגשית וגופנית סוערת ואפופת רגשות אשם.
פזוליני נכרך אחר תלמידיו הקטינים והרגיש שהקיום שלו הוא הר געש. את החיבור הזה הוא כתב כמו וידוי, כמו עדות, כמו כתב הגנה. "מצאתי את עצמי נתון במצב לא אנושי: הבדידות, הגאווה, אימת המוות – כל אלה דירדרו אותי. [...] בתום האזעקה האחרונה של אותו היום סעדנו את ארוחת הערב ונותרנו אחוזי אימה שהנה, בעוד זמן קצר שוב יישמע שאון המטוסים שהפציצו בלילה. [...] החיים האלה, יום אחרי יום, בלי יכולת לנוע, המעבר הזה מאימה לאימה, דירדרו את כולנו, כמעט הפכנו סוטים, וכל השאיפות הטבעיות והקטנות שלנו היו עלובות ממש".
שוב ושוב חוזר פזוליני על ההתפרקות והרקב, ומתייסר בתחושת חטא. תוך כדי הקריאה נדמית הקִּרבה בינו ובין הנערים כהתנסות מנחמת, חלק בלתי נפרד מעושרם של חיים פנימיים, אבל הוא מרגיש שהוא גורר נער תמים ודתי אל גזירת גורל נוראה בגלל התשוקה המשתוללת שלו. דבריו אמינים מאין כמותם דווקא בשל חוסר אמינותם, ואם הסתירה הזאת מרעידה את הקריאה, הרי זהו רעד ראוי.
זוהי פגישה קרובה, מסקרנת, מסחררת, עם היוצר שהזכיר שביצירה הסיפורית אהבה תמיד מהולה במוות, היות שהחוויה האנושית הנלהבת ביותר מורכבת גם מכוחות הרסניים. כפי שפזוליני הצעיר חווה את הדברים, אובדן הבתולים סילק ממנו את התמימות ויחד איתה אפילו את השאיפה לטוב. בדברים שחיבר עבור קוראיו העתידיים האפשריים הפגין פזוליני מבוכה מודעת והודה שהסתכן מאוד בעצם כתיבתם של שני הסיפורים: "אני מניח שמישהו – אם רק אקרא לחטא הזה בשמו... לא יקרא ולו את העמוד הראשון של ספר זה".
סביר להניח שכיום יימשכו קוראים אל הדיפטיך הזה דווקא בגלל שהספר מתחקה אחר הולדת הקוויריות של מחברו. אני קוראת כאן טיוטה לאוטוביוגרפיה סודית, ערש ימיו של יוצר רב־תחומי גאון, שכתב וביים קולנוע והיה גם מחזאי, משורר ותיאורטיקן, שאי־אפשר לחשוב על מורכבותו של העימות שבין האמנות והמציאות במאה ה־20 — בלעדיו. אל הגיבור בן־דמותו מתייחס פזוליני בגוף שלישי בהקדמה שחיבר. הוא רואה צורך לחזור על כך שלא נשם אוויר קתולי כילד, אבל גדל באווירה של מוסר ורוחניות: "פאולו רוצה להעניש את עצמו. כל חייו היו נגד העין הבוחנת אותו. [...] הוא אינו מוצא מנוח מאחר שבגד בדימוי הראשון שלו עצמו". על אף שהוריו לא היו קתוליים מובהקים, הוא נלקח כילד למיסה מדי יום ראשון, ומעיד שאמו לא יכולה הייתה שלא להאמין באלוהים. בדומה לג'יימס ג'ויס, שנבנה כסופר וכגבר בצל אינספור סתירות שקשורות ליחס הסבוך שלו עם הדת, והרגיש שהאמונה שודדת ממנו את ייחודו, גם פזוליני מנסח את סתירותיו: "החרדות הדתיות הגדולות ביותר והחטאים האמיתיים הראשונים שלי דרו בכפיפה אחת". את המילה "האמיתיים" הוא מדגיש, ואנחנו מובלים אל מיטת נעוריו, שם כל ערב, לפני שנרדם, היה חוזר ואומר מאות תפילות "אווה מריה".
חיבור זה ראה אור תוך זיווג עם סיפור נוסף בשם 'אמָאדוֹ מיוֹ', אהוב שלי, שמתרחש לאחר מלחמת העולם השנייה בין חבורת נערים קלת דעת חובבת ריקוד ומשחק, וכתוב בגוף שלישי. אחרי תחושת הרדיפה הפנימית של הסיפור הראשון נדמה 'אמאדו מיו' כפחות אוטוביוגרפי וכנינוח יותר, אבל כל אחד מהסיפורים הוא בה־בעת אידיליה ואלגיה. •
