כשיובל אלבו מרמות נפתלי יורד לעבד את מטעי האגסים שלו, קילומטר אחד בלבד מהכפר הלבנוני הסמוך, הוא צופה כלא מאמין על שגרת החיים בצד השני של הגבול. "יש שם מכוניות שנוסעות כרגיל והחקלאים מעבדים את האדמות שלהם, ורק אצלנו כולם פונו ונותרנו פה מעטים כל כך", תיאר בכעס.
רק לפני שבועיים, כ־70 מטרים מהבית שלו, פגע טיל שירו חוליות הטרור של חיזבאללה לעבר היישוב שלו. למרות זאת הוא מסרב לעזוב את אדמותיו וחושב שפינוי עשרות אלפי שכניו ביישובי קו העימות היה משגה. "אני לא בעד לעזוב", הסביר. "זו לא דרך ולא שיטה לברוח ולהיות במגננה. חייבים להחזיר את התושבים עכשיו מיד לפה. זה יגבה הרוגים ופצועים מאיתנו, אבל הצבא ייאלץ להיות התקפי כדי שנוכל לחיות פה בשקט". אלבו לא סומך על המדינה שתדאג לפיצוי החקלאים על הפסדים במטעים, ומגיע תחת סיכון רב כדי לנסות להציל משהו מתנובת העתיד. "זה לא מפעל שאתה יכול לכבות ולהדליק את המכונות מתי שאתה רוצה. אתה מעבד מטע אגסים במשך שנה שלמה ומגיע לקטיף שנמשך 20 יום. אני חייב לעשות את המינימום הנדרש, כדי שבשנה הבאה יהיה לי פרי. ב־2006 קיבלנו מיד פיצוי עבור כל דונם קרקע ועזבנו. אבל עכשיו אני לא יודע כמה זמן המלחמה תימשך ומבין שלא בטוח שהמדינה תדאג לפצות אותי. דורשים מאיתנו להעסיק סוללת יועצים, עורכי דין, ורואי חשבון בשביל למלא את הטפסים הבירוקרטיים הנוראיים האלו. למה לא עוזרים לנו?"
אלבו מחזיק גם בלול פטם למאכל. אתמול בבוקר הוא קיבל להקה חדשה של 21 אפרוחים. "אני רואה בעבודה שלי גם שליחות, דאגה שיהיה לאנשים מה לאכול במדינה. מי ידאג שיהיו עופות על המדפים בסופר?".
