לפני ארבעה ימים, בהפסד למכבי חיפה, דור פרץ היה אולי השחקן הכי גרוע של מכבי ת"א במשחקה הכי פחות טוב העונה. כשמדובר בפרץ, מטובי השחקנים שלה העונה, יכול להיות רק הסבר אחד לדעיכה שכזאת דווקא במשחק כל כך חשוב – עייפות. מאז חזרה ליגת העל לפעילות לפני כחודש וחצי, פרץ החמיץ 51 דקות ליגה בלבד. הוא נער הפוסטר של מדיניות ניהול הסגל הספרטנית של רובי קין. פעם הוחלף בדקה ה־78 מול סכנין, פעם נותר מחוץ להרכב באשדוד. גם אז, שולב בדקה ה־39, כי ככה זה – אתה יכול להוציא את פרץ מהמשחק, אבל אתה לא יכול להוציא את המשחק מפרץ.
אתמול היה דרוש שהשחקן הכי מותש של מכבי ת"א יבקיע צמד כדי שלא תפסיד לבני־ריינה. אלו אדי הדלק האחרונים שלה, והם לא יכולים להרשות לעצמם לשמר אנרגיה – להפך, הם חייבים להאיץ את קצב הבעירה, אחרת יכבה הכל. צריך עוד מפרץ, עוד מזהבי, עוד מיוריס ואן אובריים שלא ישן כבר חודשיים. אתמול, המעט שנותר ממכבי ת"א המותשת התמעט עוד יותר.
באותו הזמן, בחיפה, האלופה שיחקה ג'אגלינג עם מכבי פ"ת, מעבירה אותה מיד ליד באגביות, בקלילות, עם עוד ועוד שער, ומדיניות חילופים מתירנית שנועדה לשמר כוחות עד כמה שאפשר במציאות של 20 משחקים בתשעה שבועות. בדיוק אז, כשהפער בין הנינוחות של חיפה לכבדות של מכבי ת"א לא יכול היה להיות גדול יותר, הגיעה הפציעה של מחמוד ג'אבר והזכירה עד כמה נזיל הוא העסק כולו בעונה משוגעת שכזאת, שמשוחקת בקצב שמקשה לשמור על פער שהיה כנראה ודאי ובלתי ניתן לערעור באחת רגילה. בתוך שבוע, מכבי חיפה צימקה פער שצריך לפעמים חודש כדי לסגור. ליגת העל הפכה מנסיעה במישור לרכבת הרים. תחזיקו חזק, זו רק ההתחלה.
