מערכת בריאות הנפש שלנו די גמורה והיא התחילה לקרוס הרבה לפני 7 באוקטובר. מטפלים ועובדים סוציאליים יודעים את זה. עיתונאי רווחה לא מפסיקים לדבר על זה. אפילו אני יודעת את זה, למרות שאין לי שום קשר לתחום. אני יודעת את זה בגלל שהפנים של הילדה ההיא והאמא שלה נשארו ממש עמוק בזיכרון שלי. הפנים האלו שהיו להן אז, באותו יום סוף קיץ מעונן, הרבה לפני הטבח, שבו עמדתי בפינת העישון מול המיון של בית חולים גדול אי שם בישראל ותפסתי חמש דקות מנוחה מהמראות שבפנים.
ראשונה ניגשה אליי האמא, בלונדינית כבת 50. היה לה את הפרצוף הנחוש הזה של מישהי שמזהה שיש פה עיתונאית, למרות שלא ברור לה איך קוראים לה ובמה היא מתעסקת. "תגידי", היא אמרה ישר, "את כתבת, נכון? אז אולי את תעני לי, איך זה שהילדה שלי מאיימת שהיא תתאבד וגם ניסתה לעשות את זה שלוש פעמים השנה, ואיך זה שאתמול בערב היא שכבה בחדר והתחילה לחתוך את הוורידים שלה עד שהיא נבהלה, ואיך זה שהיום אני מביאה אותה למיון הפסיכיאטרי ואז אומרים לי שאין מה לעשות, אין מיטה פנויה אחת בשבילה, ושולחים אותה חזרה הביתה?"
עמדתי מולה כמו פסל אילם. לא רק שזו הייתה שורת הפתיחה הכי ארוכה וחושפנית בהיסטוריה, גם לא ידעתי מה להגיד לה. איך להסביר לה שאני בדרך כלל כותבת טור אישי ולא יודעת אפילו מה ההבדל בין פרמדיק לחובש, איך לאכזב אישה שמשוכנעת שמפני שהיא ראתה אותי בטלוויזיה מתישהו אז בטח יש לי בחיוג ישיר את הטלפון של שר הבריאות.
בזווית העין סקרתי את הבת שלה, נערה כבת 16 שעמדה בפינה, שיחקה בעצבנות בקצוות השיער שלה, שהיה ארוך מאוד ושחור. "מגיל 14 היא נכנסת ויוצאת מאשפוזים", אמרה האם, "מה לא היה לנו, דיכאון מז'ורי, הפרעות אכילה, אובדנות, התקפי חרדה". רציתי להקשיב לה, אבל מהר מאוד הרגשתי מין מועקה כזו של אני לא מסוגלת לשמוע עוד דקה אחת מזה. אנשים שנמצאים בצרות עמוקות, אמיתיות, כאילו חיים בכוכב נפרד. הם כל כך דואגים וכאובים שהם מרגישים שהם עולים באש כל יום וכל דקה, אבל זו אש שקופה שאנחנו, הפריבילגים שחיים יחסית בלי צרות, לא רואים. ואז הם ניגשים אלינו ופשוט מדברים על זה - מבחינתם זה טבעי לדווח ככה מהאש ששורפת אותם בזה הרגע, להגיש גיליון רפואי לזרה מוחלטת. מבחינתנו זה מוקדם מדי, ומציף, ומוזר. זה מה שטרגי, החומה הזו בינינו וביניהם גורמת לרובנו לרצות לברוח ומהר מהכאב הבוער והנא הזה, וככה הם רק נשארים עוד יותר פריקים ועוד יותר לבד במצוקה.
אמרתי לה שאני אכנס למיון ואברר מה קרה. אז דפקתי על הדלת של מנהלת המיון הפסיכיאטרי, שהיה צמוד ממש לחדרי המיון הרגילים. היא הייתה רופאה כבת 60 עם לוק אנגלי מחודד תווים ומלא הומור כזה, ויכולתי לראות שהיא חתיכת אשת מקצוע מעולה. "תגידי", אמרתי לה, "יכול להיות שבחוץ יש אמא עם ילדה בת 16 שניסתה אתמול להתאבד ובכל זאת אין לה מיטה?" הרופאה קמה מהכיסא, ובלי להעמיס מילים פתחה לי את הדלת של המשרד שלה. "רואה?" היא אמרה בקצרה, "זה המצב".
היו שם אולי 30־40 איש, וכולם, אבל כולם, היו בדרגות שונות של מצוקה נפשית בולטת מאוד לעין. היה שם איש עטוף בדובון למרות שהיה קיץ, הוא הסתובב במסדרון ודיבר לעצמו בקול רם; היו שם שני גברים ואישה שנראו מסוממים, האישה בהתה קדימה כאילו שהיא רואה דרקונים מעופפים והגבר הוציא סיגריה מהכיס, התחיל להדליק אותה ואז נזכר שלא כאן. ככה, פעמיים ברצף.
"מבינה?" אמרה הדוקטורית כשסגרתי את הדלת, "והיום עוד ממש ריק פה יחסית. ככה זה מאז הקורונה, מספרי החולים שנמצאים במצוקה נפשית בגלל המגפה שילשו את עצמם, שלא לדבר על בני הנוער שאיבדו כיוון. ובגלל שמערכת הבריאות קורסת עוד הרבה לפני הקורונה, לי אין מיטות לאף אחד מאלה שמחכים בחוץ. כל מה שאני יכולה לעשות זה לשמוע אותם בחדר, להפנות אותם לטיפול בקהילה, ולשלוח אותם בחזרה הביתה".
"אבל אני מדברת על ילדה בת 16, והיא ניסתה להתאבד אתמול", אמרתי, עדיין מאמינה כנגד כל הסיכויים שיש לי איזה כוח להשיג פרוטקציה. הרופאה לא נראתה בלתי אמפתית כשהיא חייכה אליי את חיוכה הקצר. "אני יודעת", אמרה בסוף, "זה שובר את הלב. אולי תגיע יום אחד ממשלה שתתעדף או שר בריאות שיתעקש לקבל את התקציבים שמגיעים לנו. אבל בינתיים, זה מה יש. לבוא היום למיון פסיכיאטרי, ואני אומרת לך את זה כמנהלת, זה מיותר. בזבוז זמן גמור. זה כמו לשים פלסטר על קטיעה".
המשמעות פשוטה: אם בן אדם נופל ממטוס נפשי באמצע הלילה, אין במדינת ישראל כרגע מישהו אחד שיציל אותו משם. והנה מה שקורה בפועל: אדם שעובר אפיזודה נפשית קשה ומגיע למיון פסיכיאטרי לא יקבל לרוב שום טיפול שם. הרופאים יהיו מדהימים, ובכל זאת, לא יהיו להם מיטה פנויה אחת וגם לא כוח אדם. במקרה שהמצב דחוף, החולה יישלח בחזרה הביתה עם המלצה לנסות להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי עצמאי. ברוב המקרים הוא יקבל הפניה לרופא בקופת החולים, שזה אומר שבעצם הוא לא יקבל שום מענה, כי התורים של המטפלים הנפשיים כל כך עמוסים.
היום מערכת בריאות הנפש היא בדיוק ההפך מהפרסומת של לבנת פורן. נפגעת? נפצעת? בעיה שלך. כאילו שזה לא מספיק קשה להתמודד עם הסטיגמה שכרוכה בהתמודדות הזאת, עכשיו אתה גם חשוף ובודד לגמרי מולה אם אין לך חשבון בנק מרופד.
זה בדיוק מה שראיתי על הפנים של האמא שפגשתי. מין הבנה עצובה כזו שיש לבת שלה מחלה קשה, מחלה שמאיימת על חייה ויכולה לקחת אותם, אלא שמבחינת המדינה היא אמורה לטפל בה לגמרי לבדה. ואיך לעזאזל היא אמורה לתקן את כל החוטים המסתוריים שהסתבכו זה בזה בתוך הלב של הבת שלה? גם ככה זה כל כך קשה לשים אצבע על הקלקול המדויק שגורם לבן אדם לא לרצות לקחת עוד נשימה אחת. כמה קערות מרק אפשר להגיש לה וכמה "יהיה בסדר" אפשר לומר? זה כמו לנסות לרפא סרטן עם שלטים למטבח של מקס סטוק. וכשהקרוב שלך במצב קשה באמת? איך אפשר פשוט לוותר עליו ולתת לזאבים של הנפש לטרוף אותו חי?
והנה מה שמזוויע, זה מה שהיה עוד לפני 7 באוקטובר. כי היה ממש נורא כבר אז, אחרי הקורונה ופגעיה. אבל עכשיו? בכנס שהנחתה לאחרונה מנ"כלית עמותת “אנוש” הלה הדס היא חשפה את הנתונים האלו: "אם לפני המלחמה היו לנו כ־300 אלף איש שהם מתמודדי נפש, עכשיו יש לנו הערכות שזה יגיע ל־600 אלף מתמודדים לפחות". כלומר לפחות כפליים.
"איזה כפול", אמר לי פסיכולוג, "המספר בפועל יהיה משולש, אולי אפילו מרובע. עם מה שקרה בקיבוצים ובנובה, עם הטראומה המשנית של כל בני המשפחה, עם הטראומה העוד יותר משנית של אנשים שצפו בסרטוני הזוועה ושל בני נוער שפונו מהיישובים, של כל הנשים שעברו בעבר תקיפה מינית וכל הדיבור על מעשי האונס מטרגר אותן קשות. יש פה מאות אלפי אנשים עם רעידות משניות כתוצאה מרעש האדמה הזה של 7 באוקטובר, וכשאני חושב על המצב של מערכת בריאות הנפש, אני לא ישן בלילה".
והנה עוד כמה מספרים של המרכז לדמוקרטיה ותקשורת "שומרים". כרגע יש במדינה מוכת הטראומה שלנו 1,420 פסיכיאטרים ו־8,864 פסיכולוגים לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי. שזה אומר פסיכיאטר אחד על אלפי ישראלים (!) שיזדקקו לטיפול מנזקי השבת השחורה.
בהתחלה, בשיחות התקציב, דיברו על שני מיליארד שקל למערכת בריאות הנפש. שזה סכום לא ענק, אם אני לא טועה, רק שמה לעשות שאפילו את כבשת הרש הזאת הם לא טרחו לתת. ואני כבר לא מדברת על הקיצוצים הבלתי נתפסים בחלקים אחרים של מערכת הבריאות הנחשלת, וגם בחינוך וברווחה, עוד משרדים שמדממים כבר שנים ולאף אחד לא מזיז. לא בא לי להיכנס לדיבורים פוליטיים פה. אין לי מושג אם הכסף שהולך למשרד של אורית סטרוק הוא בכלל לא טיפה בים של תקציב המיליארדים. כל מה שאני יודעת זה דבר כזה: אתה יכול לכבד את היהדות ואת הציבור המאמין הכי עמוק ואותנטי שאפשר, ועדיין לא להבין איך משרד המורשת ומשרד ירושלים ממשיכים לקבל כסף. בטח לא עכשיו, כשיש מלחמה, כשיש לפחות 600 אלף איש שצפויים להתרסק נפשית והמענה היחיד שלהם הוא מערכת מרוקנת ממשאבים שעוד בתקופת הקורונה הרימה ידיים והודיעה "אינני יכולה עוד".
אז הנה תזכורת לשרים ולח"כים ולכל מי שחושב שאולי לא נשים לב שמערכת בריאות הנפש שלנו לא מתפקדת כי יהיה לנו אחלה יום ירושלים עם דגלים מגוהצים: אנחנו במלחמה מול ארגון טרור, ומה שארגוני טרור עושים זה לזרוע טרור, שזה בעברית אימה. פחד. חרדה. בגלל זה חמאס אנס ורצח והתעלל באנשים בצורה כל כך סדיסטית - לגרום לנו לפחד כמו שלא פחדנו בימי חיינו. וזה עבד, לצערי. כל מי שאני מכירה שרוי בחרדה. זה פשוט לא ייתכן שזה מה שהמדינה בחרה לעשות - לתת כסף לכל דבר אחר, חוץ מלאחת מתופעות הלוואי הכי חמורות של המלחמה הזאת, שכולה מתקפה על הנשמה והלב.
וזהו, אי־אפשר לטאטא יותר את מתמודדי הנפש במין מחשבה אטומה שהם רגישים מדי וחסרי עור, והם מוזרים, וממילא זה משהו שקורה רק למישהו אחר. כי עכשיו אלו החיילים שלנו והצעירים שלנו והילדים שלנו שנקלעו לזירת רצח שלא באשמתם. אלו כולנו, שמבקשים שיעזרו לנו לחיות עם מה שאי־אפשר למחוק מהזיכרון. ואם גם הפעם לא תתקצבו מספיק ותזניחו ותמשיכו לחלק לנו פירורים עלובים בעוד אתם עסוקים בלאכול עוגות, אני לא חושבת שנצליח לסלוח לכם כשהכואבים ביותר מבינינו יתחילו ליפול.
