כולם יודעים שדרור קשטן היה מאמן חסר פשרות. אבל בשבילי דרור היה גם משהו אחר.
כשהייתי שחקן פעיל, הוא היה המאמן הקשוח של הקבוצה היריבה. אבל כשנפגשנו שוב, כשדרור מונה לעמוד בראש נבחרת ישראל ואני לעוזרו, הכרתי קשטן אחר. הכרתי איש חם ואוהב, איש שהיה חשוב לי לשמור איתו על קשר גם אחרי שדרכינו בכדורגל נפרדו. ולמרות פער הגילאים, שמרנו על קשר חם. הוא היה מייעץ לי, תמיד נתן את התשובה הנכונה. תמיד ישיר. תמיד חד. תמיד כן. נכון, לא היה קל לזכות באמונו, אך כשכבר זכיתי, הרווחתי חבר אמת.
היו לי הרבה מאוד שעות קשטן. טוענים שמאמן נבחרת עובד פעם בארבעה חודשים, לא דרור. אצלו העבודה הייתה יומיומית, בלי אנליסטים ומאמנים מנטליים – רק הוא ואני.
הרגע הפרטי שלי איתו היה בנסיעה לגרמניה. היינו צריכים להגיע לפרנקפורט, אז שכרנו רכב, מרחק נסיעה של בערך 150 קילומטר. אני והוא. דרור נהג, וכנראה טעה בהקלדה ב־GPS, לא היה אז ווייז. אחרי שעתיים של נסיעה אני קולט שיש לנו עוד איזה 300 קילומטר ליעד, אז אני אומר לו ככה בעדינות: "דרור, אני חושב שעשית טעות. תפנה פה ימינה כדי שנסתובב". הוא הביט בי וסינן ״לא״ קשטני. אחרי חצי שעה אני שוב מעיר לו, ושוב הוא מסרב להסתובב.
בסוף הוא נעצר והבין שאכן עשה טעות בהקלדה. הוא סובב את ההגה, הפעם לכיוון הנכון, בזמן שאני נקרע מצחוק ואומר לו: "כמה, כמה שאתה עקשן". ופה אפילו קשטן הקשוח צחק.
דרור היקר, דיברנו לפני שבועיים וקבענו להיפגש. עכשיו אתה איננו ולי אין את החבר שייתן לי את התשובה הנכונה.
