האישה המוזרה והעיר הגדולה: ממואר // ויוויאן גורניק } תרגום: רחל פן } פן } 135 עמ'
הממואר השני המתורגם לעברית של מבקרת התרבות והמסאית הפמיניסטית, ויוויאן גורניק, עוסק באפשרותה של חברוּת ובהגדרת העצמי בעיר הגדולה. כמו בקודמו, 'היקשרויות עזות', שוטטות ברחובות ניו־יורק מובילה את חיי המחברת ואת כתיבתם. החבר המרכזי של גורניק לשוטטות, פעם בשבוע במשך יותר מ־20 שנה, הוא לאונרד, "הומו שנון, אינטליגנטי ומתייחס לאומללות שלו בדרך מתוחכמת". מחברת ביניהם תחושת עוול קדומה, ובעקבותיה הנטייה להתמקד בצדדים השליליים־כואבים של החיים ("או שהוא מעלה לדיון אובדן, כישלון, תבוסה — או אני"). הם נמשכים זה לזה בגלל "האופן שבו אנחנו מרגישים לגבי עצמנו כשאנחנו משוחחים".
על פי גורניק, חברוּת של ממש נוצרת כאשר שני אנשים משקפים ומאשרים זה לזה את "העצמי הטוב ביותר" שלהם, כשכל אחד מהם מרגיש במיטבו בנוכחות האחר. אבל העצמי אינו יציב, הוא בשינוי מתמיד, וכמוהו גם החברוּת. "הייתה לי פעם חברה שהייתי בטוחה שאזדקן איתה", כותבת גורניק, "במשך תקופה ארוכה מאוד כל אחת מאיתנו חוותה את עצמה החקרנית במלואה בנוכחותה של האחרת... תודעה כערך עליון היא מה שחקרנו יחד. ההיטמעות שלנו זו בזו הלכה והתעצמה מדי יום, מדי חודש, מדי שנה, ניזונה מההתלהבות ממחשבה מופשטת שהתחברה לקונקרטיות של היומיום". אחרי עשר שנים הקשר הזה נפרם. גורניק משווה את הפרימה לתשוקה ארוטית שדועכת.
"מה אם הדחף לאינטימיות יציבה מאוים כל הזמן בידי דחף, גדול באותה מידה, לאי־יציבות?" מציגה גורניק שאלה רטורית. חוסר היציבות מגדיר את העצמי כדבר דינמי, שאין לו קיום מחוץ ליחסי אני־אחר. אין זה אומר שהבדידות אינה קיימת, אבל בחלקה היא "התבודדות מועילה" שגם בה יש יחסי אני־אחר — פנימיים: "אני כאן, משמשת חברה דמיונית לעצמי, מפיחה חיים בשקט, ממלאה את החדר בהוכחה של ישותי הזכורה".
כמו יחסי האני־אחר, גם השיטוט המתמיד והממושך של גורניק בעיר — בניו־יורק — אינו תופעת לוואי של העצמי אלא חלק מהגדרת הזהות שלו. השיטוט בשבילה הוא דרך חיים, מילדותה עם אִמהּ ואחר כך עם החברוֹת ועם לאונרד, ובעיקר הרבה מאוד עם עצמה. לשיטוט הפיזי בִּבדידות מתלווה שיטוט פנימי בדמיון ובפנטזיות, וחלימה בהקיץ. אבל (כמעט) ביום בהיר אחד המבנה הכפול והמוכר הזה של שיטוט חיצוני־פנימי נשבר כשגורניק חווה, תוך כדי הליכה, הפרעות ראייה וטעם מטרידות. "כשמלאו לי שישים", היא כותבת, "היה זה כאילו אמרו לי שנותרו לי שישה חודשים לחיות". את ההפרעות הפיזיות היא קושרת לחלימה בהקיץ ומבינה שלאורך חייה זו מילאה את רוב זמן הערות שלה, "ורק חלק צר של התודעה התרכז בכאן ועכשיו". התובנה הזאת די משחררת אותה, והיא מצליחה לחיות יותר בהווה ואפילו ליהנות משיחה מצחיקה עם שליח של פיצה.
יחסה של גורניק לניו־יורק אמביוולנטי. מצד אחד יש לה אהבה עצומה לעיר ותחושת אינטימיות בה. מצד אחר היא חשה זרוּת, שמתאחדת אולי עם המוּזרוּת של "האישה המוזרה" שבכותרת (אחד הכינויים הראשונים לפמיניסטיות, בהשראת רומן של הסופר הוויקטוריאני ג'ורג' גיסינג). "זאת לא העיר שלי כלל", היא כותבת בטון של התרסה כלפי ניו־יורק, עיר שטיפחה לדבריה את מיתוס הגאון הצעיר, תואם־ישו, בדמות הסופרים תומאס וולף וסטיבן קריין. "העיר שלי היא עירם של הבריטים המלנכוליים... זאת העיר שבה אף אחד מאיתנו לא הולך לשום מקום... בשנות הארבעים של המאה ה־18 צעד סמואל ג'ונסון ברחובות לונדון כדי לרפא את עצמו מדיכאון כרוני... על העיר הזאת אמר ג'ונסון, 'כאשר אדם עייף מלונדון, הוא עייף מהחיים'".
המבט של גורניק ביקורתי, אך גם חומל. יש לה יכולת תיאור מופלאה שמאפשרת לה לעבור מתחושת דחייה להיקסמות מאדם בהינף דף. כך למשל החברות עם אליס, סופרת מבוגרת מגורניק ב־20 שנה, נסמכת על נושאי שיחה משותפים, אבל גורניק אינה אוהבת אותה בגלל התנהגותה ודעותיה. לאחר שאליס נכנסת לדיור מוגן, מתברר לגורניק כמה השיחה ביניהן חשובה לאליס, והיא מעידה: "כשראיתי איך מעורבות של מוח בעל יכולת מחזירה אדם חצי מת לחיוניות, הייתי עדה לטרנספורמציה שהיתה לא פחות מאשר קסומה". בסיפור אחר איש וילד בן שבע־שמונה נכנסים לתחתית. לילד "פנים מפלצתיות" והוא גם חירש. גורניק מסיטה מהם את מבטה כשהם מתחילים לדבר בשפת הסימנים, אך כשהיא שבה ומסתכלת נגלה לעיניה מחזה מדהים: עם התעצמות תנועות הידיים נראים עונג ואהבה על פני האיש, וגם חזותו של הילד משתנה. "כשאנחנו מגיעים לרחוב 59, הילד נראה יפהפה בעיניי, והאיש מלאכי", היא מסכמת.
הספר בנוי כקולאז' שמשלב בעדינות ובווירטואזיות מחשבות, סיפורי רחוב, סיפורי אהבה וחברות ספרותיים, מִיני־ביוגרפיות של סופרות שנדחקו מההיסטוריה, ו"התכתבויות" מרתקות עם מושגי ההמון והמשוטט של ולטר בנימין ובודלר. הכתיבה פואטית ומתנגנת. ספר שהוא תענוג חווייתי־אינטלקטואלי צרוף. •
