"הנשמה שלנו נשארה שם, וזה מרגיש כאילו מחקו לנו את הנשמה. היינו שקופים. מאז שאנחנו ילדים מלמדים אותנו שצריך להנציח את השואה ולעולם לא לשכוח, וכאן מחקו אותנו. אף אחד לא חשב על שימור, על התמונה הגדולה". כך סיפר גל חיים (26), תושב הוד־השרון ושורד מיגונית המוות הסמוכה לרעים, אחרי שגילה כי חלקה הפנימי של המיגונית נצבע כולו בלבן.
הצביעה נעשתה על ידי חברת נתיבי ישראל, והתגלתה כשניצולי מיגוניות הגיעו לעוטף עזה והבחינו בכך. עם הצביעה, שכיסתה גם את חורי הירי וההדף, נמחקו כמעט לגמרי גם העדויות הקשות לטבח שהתחולל שם. בחלק מהמיגונית שנצבעו ריססו אזרחים מעל הצבע הלבן כתובות להנצחת הנרצחים במקום.
"יצא לי להיות שם כשהכל עוד היה טרי, כשעוד היה ריח", אמר גל, "כשאתה רואה את זה כמו שזה היה זה הכי כואב. איבדתי שם שתי בנות דודות ואת החבר הכי טוב שלי, עמית כהן ז"ל. זה מרגיש שמישהו טישטש את כל הזיכרונות והדברים הרעים שחווינו. ואחרי זה במקום לקחת אחריות, בנתיבי ישראל מתנערים מהמעשה. זה מאכזב, אני מרגיש שאין טעם לחזור לשם".
מעבר לחוויה הפרטית שלו, לגל כואב שלא חשבו, לדבריו, על ההנצחה והשימור של הטבח הנורא. "סבא שלי ניצול שואה, והוא רק רצה לשמור הכל ולהעביר ליד ושם. ופה, במקום להנציח - מחקו. זאת המלחמה הכי גדולה שהייתה פה, ומחקו את ההיסטוריה שלנו. היינו שם 40 אנשים, מתוכם מתו 26. דיברתי עם כל מי שניצל, את חלקם זה החזיר אחורה. מישהו בכלל שומע את הקול של הניצולים ושל אלה שכבר לא איתנו?"
סיגל ומנשה מנצורי, גם הם מהוד־השרון, איבדו ב־7 באוקטובר את שתי בנותיהם: נורל (25) ורויה (22) ז”ל. "זה מקומם, מרגיז ורק זורה מלח על הפצעים", אמרו, "אף אחד מנתיבי ישראל לא פנה אלינו. גילינו את זה דרך פוסטים שהעלו לרשתות החברתיות. אחד הניצולים הלך לשטח המסיבה, וגילה מיגונית מסוידת בלבן. ילדים נטבחו ונרצחו ומטשטשים את זה בצבע לבן.
"קיבלנו תגובה מכוערת, הזויה וחסרת לב מנתיבי ישראל. זה שם אותנו במקום מאוד קשה, שקוף וכואב. המיגוניות האלה הן מיצג לכל דבר. כמו שיוצאים למסעות פולין לראות את מחנות ההשמדה, יש לנו את זה פה בארץ. זו ההיסטוריה הטרייה של מדינת ישראל. אם צריך להשתמש במיגונית להציל חיים - תציבו מיגוניות חדשות. גם ככה אנחנו מדממים, ובנוסף לאבל העצום שלנו אנחנו צריכים להילחם שלא להיות שקופים".
גם שמעון בוסקילה, אבא של ירדן ז"ל (25) שנרצח במסיבה ברעים, אמר כי המשפחות השכולות מרגישות שקופות: "כשמשתפים את המשפחות וקשובים להן, מוצאים את הדרך הנכונה לעשות דברים. אבל כשאין שיתוף אתה בא לברך ויוצא מקלל. לא סופרים אותנו. הבן שלי אמנם לא נרצח במיגונית, אבל אני חווה את זה. כל יום ההורים חוטפים סטירה אחרת".
שני גבאי ז"ל (26) נרצחה גם היא מחוץ למיגונית, אך שהתה כשניסתה לברוח. "היא מצאה מחסה באחת המיגוניות בעלומים, זרקו רימונים אז היא ברחה משם וירו בה", סיפרה אמה, מיכל, "אחרי חודש וחצי שבו הוגדרה נעדרת התברר שהיא מצאה את מותה כשהתחבאה מתחת לאמבולנס. הכל שם נהיה ירוק, כאילו לא היה שום דבר, ואת מה שאפשר להנציח - הרסו".
מנתיבי ישראל נמסר: "ההחלטה על צביעת ארבע מיגוניות נעשתה בתום לב, במטרה להשמיש אותן להגנה על תושבי האזור ומשתמשי הדרך, ומיד כשנודע על כך ניתנה הנחיה לעצור באופן מיידי. חברת נתיבי ישראל ומשרד התחבורה יפעלו להנצחת הנרצחות והנרצחים במיגוניות בשיתוף עם המשפחות השכולות. כמו כן, מנכ"ל החברה הורה על ביצוע תחקיר מעמיק לתהליך קבלת ההחלטות שבוצע לשיקום התשתיות ביישובי הנגב המערבי".
