המשפטנים הישראלים נתנו הופעה מרשימה בהאג ושללו אחת לאחת את טענות דרום־אפריקה. אבל דבר חשוב היה חסר בהצגה הישראלית: ההיבט המדיני.
שישה מסרים חייבים היו להיאמר בתחילת הדיון: הראשון, מאז 2005 אין כל נוכחות ישראלית, אזרחית או צבאית בתוך עזה. השני, עזה הפכה ב־2006 להיות דה־פקטו מדינה עצמאית, שכן יש לה את ארבעת המאפיינים של מדינה: שטח מוגדר, שלטון מרכזי יעיל, צבא גדול ומדיניות חוץ עצמאית. השלישי, מאז 2005 אין נוכחות ואין שליטה ישראלית בגבול מצרים עם עזה. הרביעי, התהליך שעזה עברה מאז 2006 זהה לזה של גרמניה הנאצית. חמאס זכה בבחירות באופן דמוקרטי ומיד הצליח לאחד בין המפלגה לבין מוסדות השלטון. באופן זה הצליח לגייס את כל משאבי המדינה ואת כל תושביה לטובת יעד אחד: לנסות ולהרוג מקסימום יהודים. החמישי, ישראל לא הייתה צריכה מאז 2006 לספק למדינת האויב עזה מים, חשמל, דלק, מקומות עבודה בישראל או משאיות אספקה. השישי, מה שקרה ב־7 באוקטובר הוא שמדינת עזה פתחה במלחמה נגד מדינת ישראל, הרגה באכזריות אזרחים רבים וחטפה רבים אחרים.
מה אמורה לעשות מדינה "נורמלית" במצב כזה? נניח שבלגיה הייתה מבצעת התקפה דומה על הולנד וחוטפת 240 מתושביה. בתגובה הולנד הייתה מפעילה מצור ימי ויבשתי על בלגיה וטוענת כי המצור (ההומניטרי) יימשך עד שבלגיה תחזיר את החטופים. סביר שכל העולם היה תומך בעמדה ההולנדית, וטוען כי את הסבל של אזרחי בלגיה אפשר לסיים בתוך 24 שעות אם ממשלתה תחזיר את כל החטופים.
מדוע דבר דומה לא קרה במקרה שלנו? 17 שנים עברו מאז שדה־פקטו אין כיבוש ישראלי של עזה. ובכן, מבחינת המשפט הבינלאומי שטח יכול להיות או מדינה, או תחת מנדט בינלאומי או שטח כבוש. היות שלא דאגנו להציג את עזה כפי שהיא (מדינה) והיות שהיא גם לא תחת מנדט בינלאומי, אזי היא לכאורה שטח כבוש.
אם היא שטח כבוש על ידי ישראל, אזי יש לישראל אחריות מלאה לחיי התושבים שם. לפי זה, ישראל חייבת לא רק לאפשר כניסת סיוע הומניטרי לעזה אלא חייבת לעשות זאת בעצמה. הייתה לנו ההזדמנות להציג את הנרטיב הנכון עם ששת המסרים בשבוע הראשון למלחמה. לפחות בנוגע לחטופים היינו חייבים לומר את מה שההולנדים היו אומרים בדוגמה הדמיונית: הומניטרי רק עבור הומניטרי. אם לא ישוחררו החטופים, גם לא ייכנסו לעזה דלק, אוכל ומים. מי שנושא באחריות בלעדית לסבל האזרחים בעזה הוא ממשלתם (החוקית!) ויש ביכולתה למנוע זאת בפעולה פשוטה.
במקום זאת, הסתמכנו על לחץ צבאי בלבד, שהיה פחות אפקטיבי ממה שישראל ציפתה. המנגנון הצבאי של חמאס יודע לעשות מה שעשו העיראקים אחרי שבעלות הברית "פירקו" אותם במלחמה לפני 20 שנה: הם משנים תצורה ומסוגלים להילחם ביעילות גם אם מערכת הפיקוד והשליטה שלהם נהרסה. במקום שמדינת ישראל תלחץ את מדינת עזה בנקודת התורפה שלה שהיא מחסור כרוני במזון, מים ודלק - אנו מתמודדים איתם רק בתחום שבו יש להם יתרון יחסי. כך קשה לנצח, ובוודאי שקשה ליצור מנוף אפקטיבי להחזרת כל החטופים. והיות שאנחנו בטיפשותנו גם מסרבים לדון על "היום שאחרי" וליצור אלטרנטיבה, הרי שאין לתושבי עזה סיבה להתנגד לשלטון חמאס.
ובחזרה להאג. להסברים הישראליים, הטובים כשלעצמם, מצטרפת גם הנחה סמויה שמדינת ישראל אחראית לרווחת תושבי עזה יותר מממשלתה החוקית. תחשבו על דוגמת בלגיה־הולנד, ותבינו כמה זה אבסורד.
