בעוד כמה ימים, בט"ו בשבט, תציין הכנסת 75 שנה. יום הולדת למשכן שזקנתו מביישת את נעוריו, ולכן, הפעם, במקום חג לאילנות, כולנו מצווים לעלות ולזעוק - אנחנו מאשימים.
מאשימים את כנסת ישראל שמועלת באמון מצביעיה, אינה מהווה את מגן העם ואינה מקיאה מתוכה את הממשלה חסרת האחריות על מלא מלא, שהטילה עלינו את חורבן הבית השלישי. ממשלה מפלגת ומערערת, שגם בזמן מלחמה ממשיכה להטיל רפש במפקדי הצבא ולהפקיר את חיי אזרחיה ההלומים ומוכי היגון והאימה, תוך שהיא מפגינה ניתוק במקום תיקון, חוסם במקום חוסן, צניחה במקום צמיחה, ייאוש במקום תקווה.
ממשלה צינית ורעה על 33 משרדיה - שהמיותרים שבהם לא נסגרים והחשובים שבהם לא מתפקדים. ממשלת 38 שריה - שחלקם הקריטי מפנה עורף למציאות הבוערת ומסב לציבור שאינו בוחריו מקסימום נזק ואפס תועלת. ממשלה שבעזות מצח ובניתוק מוחלט מגודל השעה גיבשה והעבירה תוך כדי איומים על המתנגדים תקציב שנתי בוגדני ואנטי־לאומי שיהווה בכייה לדורות. אבל העיקר שהוא מאתרג את הכספים הקואליציוניים שנועדו להבטחת הניצחון במלחמת שלום נתניהו, ושתישרף המדינה. והיא אכן נשרפת ונחנקת בעשן סמיך של חוסר אכפתיות וחוסר תכנון לעתיד. כי מה שווה העתיד אם אנחנו לא יכולים לעשות ממנו פופקורן?
וכך נחנקים בעשן סיר הפופקורן המתלקח משרדי הבריאות והרווחה, שנוכח הקיצוץ המסוכן והאירוני בתקציביהם דווקא בעת הזו, כבר ברור כי הוכרעו ולא יצליחו להעניק את הטיפול והתמיכה הדרושים למאות אלפי הנפגעים מהמלחמה. לא מי שנלחמו וחזרו פצועים בגוף ויצטרכו שיקום עוטף במקום טופסולוגיה ופקידים, לא מי שנעקרו מבתיהם ושורשיהם מדממים אבל עוד לא רואים עתיד, לא מי שנפגעו בנפש וזקוקים למערך טיפולי משקם ארוך טווח ויעיל ובמקום זה מסוממים בכדורים, לא מי שאיבדו קרובים וחטופים ולוחמים ואדוות הכאב מקיפות אותם גם במעגל השני והשלישי - כל אלה לא יזכו לטיפול מצד המדינה שהפקירה אותם ואותנו הרבה לפני שהקונספציה קרסה.
נחנקים גם חשבונות הבנק שלנו. נחנקים משרדי התרבות והחינוך ונחנקים ההורים לפעוטות שסופגים את איבוד נקודות הזכות במס הכנסה, ונחנקים אנשי מעמד הביניים והשכבות החלשות שכבר לא יכולים לעמוד בעליות המחירים. ונחנקים כולנו שסופגים את עול המסים הישירים והעקיפים. נחנקים העסקים שלא ברור עדיין שיעור הפיצויים שיקבלו בשנת 2024, אבל כן ברור שהמלחמה לא הולכת לשום מקום, שההשקעות לא חוזרות, שדירוג האשראי שלנו בקריסה ושגם האופק העסקי אינו נראה. ממש כמו שאין אופק מדיני ליום שאחרי המלחמה, כי למה להחליט אם אפשר להשתין מהמקפצה?
וכך החטופים לא חוזרים, הפיגועים מתעצמים, הרקטות שוב משוגרות מהאזורים שמהם צה"ל יצא, תחושת הביטחון הרעועה גם ככה הולכת ומתכווצת, ואנחנו מבינים שהתנועה שאנחנו מרגישים היא לא קדימה - היא לעומק. אנחנו פשוט שוקעים שקיעה איטית ומייאשת בתוך ביצת "אלה החיים", שהפכה את "חרבות ברזל" ל"מלחמת שלום הקואליציה".
אבל היי, מצאנו סוף־סוף שם למלחמה.
התנועה שאנחנו מרגישים היא לא קדימה - היא לעומק. אנחנו פשוט שוקעים שקיעה איטית ומייאשת בתוך ביצת "אלה החיים"