א עוד על האג. הופעת נציגינו בבית המשפט בהאג הייתה לתפארת מדינת ישראל. מבחינה מקצועית אובייקטיבית (גם אם אינני אובייקטיבי לחלוטין, אינני מהאו"ם) אין לי ספק כי טיעונינו נכונים ומקומנו אינו בהליך זה. אין ג'נוסייד של ישראל כלפי פלסטינים. אין תחולה משפטית של ממש לאמנת הג'נוסייד הטעונה "כוונה להרוס קבוצה לאומית, אתנית, גזענית או דתית", והרי אין זו כוונת ישראל כל עיקר, וכל פשעי חמאס (שכמעט היו כלא היו בתלונה הדרום אפריקאית־חמאסית) מטרתם להשמיד יהודי באשר הוא. אבל אנו עוסקים בבית משפט שהרכבו או"מי, מבלי לפגוע אישית במי מהשופטים, והאו"ם ככלל אינו ארגון שלישראל יש סיכוי של ממש בו.
בית המשפט נקרא "לצדק". עתה תהא השאלה איזה צדק ייעשה. אני מקוה שיפנימו שם מה שמכירים אזרחי ישראל שנים רבות, והדבר נכתב גם בפסקי דין של בית המשפט העליון שלנו בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. הנה לדוגמה דברים שנזדמן לי לכתוב לפני 15 שנה בענייני עזה: "האויב ציני ואכזר, ומעבר להתעלמותו מכל נורמה, גם פועל בתוך אוכלוסייה אזרחית, המשלמת למרבה הצער את מחיר פעולתו. הוא מכוון את נשקו במודע ובמוצהר לאוכלוסייה אזרחית ישראלית ללא הבחנה, בעוד כוחותינו מצווים להימנע ככל הניתן מפגיעה באוכלוסייה אזרחית, על פי הנורמות המשפטיות המחייבות".
ב על הסבל. חבר הזכירני עתה כי עוד לפני מעל 20 שנה, בימי האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן, נזדמן לי לכתוב כיועץ משפטי לממשלה: "לחימה שהאויב עושה בה שימוש באזרחים, בצורות שונות, היא לחימה קשה במיוחד. אולם צה"ל, שניהל קרב קשה ושילם בדם חייליו, לא טבח בפלסטינים. האומרים זאת מעלילים עלילות דם, כמיטב המסורת. אכן, צריכה להיות אמפתיה לפלסטינים על אבדותיהם. אדם אנושי חש בצער הזולת. מחיר כבד הם משלמים על הנהגתם כמות שהיא. חבל מאוד גם על קורבנותיהם. מי שמוריד דמעה יום־יום על חללי עמו שדמם נשפך, מי שאינו יכול שלא להשתתף בכאב ובצער הכלל בעמו שלו, צריך לחוש גם בכאב הזולת. אך הכתובת המהותית המוסרית, הציבורית והמשפטית האשמה בפשעים הוא יאסר ערפאת, ששלח אנשים לטבוח באזרחים במדינת ישראל, בלי רחם, בקור רוח מקפיא. חשוב לומר את הדברים בקול צלול". החליפו את השם ערפאת בסינוואר - ותקבלו אותה תוצאה בכפליים.
ג על משמעות לתפילות. התקופה המציקה שבה אנו חיים יוצקת תוכן מיוחד לתפילות שהיינו אומרים באופן כמעט שגרתי. בימי שני וחמישי נאמר בתפילה "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה... המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה ומאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה". הנה קיבל הטקסט משמעות עוצמתית. כך אירע בימי מגפת הקורונה, כשהתפילות המתייחסות למגפה - שנאמרו כמעט כמצוות אנשים מלומדה - קיבלו ממד חדש. נייחל שייענו התפילות; ובינתיים אנו נושאים צמידים ושרשרות להזדהות עם החטופות והחטופים. וכשיורדים גשמי ברכה, השמחה ה"רגילה" עליהם מהולה בצער על השפעת הגשם ועל החיילים והחטופים. המשמעות היא הצורך לשדרג את מאמצי השחרור, כדי ש"יושבי חושך וצלמוות" ישוחררו.
ד על התעמולה השקרית. אין השוואה לשואה, ובכל זאת יש אלמנטים נאציים גם בתעמולת הפלסטינים ושלוחיהם; הד קולו של גבלס, שר התעמולה הנאצי, שהסביר כיצד שקר החוזר על עצמו עוד ועוד הופך להיות עובדה - אינו מניח. קריעת המסכה מעל חמאס ותומכיו היא הכרח קריטי לא רק של ישראל, גם של העולם החופשי כולו.
ה. על הדיונים בקבינטים. הדלפות היו מאז ומעולם, מהן נכונות ומהן לא. פשוט הוא, כי ככל שהפורום המחליט מצומצם יותר הסיכוי להדלפות קטן יותר. בימי ממשלת האחדות של שנות ה־80 הייתי מזכיר "פורום ראשי הממשלה" (שמיר, פרס, רבין, ואחר כך הצטרף גם ארנס). הפורום היה מתכנס לעיתים מזומנות בנושאים הרגישים ביותר. השתתפו מזכירים צבאיים ואנוכי כמזכיר הממשלה. לא הייתה ולו גם דליפה אחת. זאת, בשעה שבנושאים אחרים היו התכתשויות פומביות לעיתים מזומנות. עצה שלא נתבקשה: פורום מצומצם מאוד יניב תוצאות טובות וללא הדלפות. ועוד: אינטרס המדינה ואזרחיה בכף, חכמים היזהרו בדבריכם וביחסיכם.
קריעת המסכה מעל חמאס ותומכיו היא הכרח קריטי לא רק של ישראל, גם של העולם החופשי כולו