ניסינו כבר הכל: הרגנו בהם, כתשנו אותם, הרעבנו אותם, הטלנו מצור בעזה, הפכנו לאדוני הארץ בגדה. והם שחטו בנו, פוצצו אותנו, חטפו לנו באכזריות שאין דומה לה, בזזו לנו את הנפש. וכבר לא משנה מי התחיל ומי חכם ומי צודק, כשהדם רותח והתהום פעורה, האינסטינקט הבסיסי הוא להרים אגרוף גדול יותר, לשים במרחב תחבולה מתוחכמת יותר, לשפוך עוד דם שלהם אחרי שהקיזו את שלנו. לנו יש נשמה וכבוד, וגם להם יש לב, זיכרונות והיסטוריה. דרך נתיבי ההרס ונחלי הדם בעזה למדנו מהן מגבלות הכוח.
ויש רק דבר אחד שלא ניסינו באמת: ללכת הפוך. לצייר מפה. לתת לשמש לעלות. ובמקרה הזה: חשוב מכל להחזיר את החטופים הביתה. לא כשהם כבר בארון עטופים בדגל או אחרי שנפחו נשמתם במנהרה. ההתפוררות שלנו תבוא אם לא נחזיר אותם. וגם זו סיבה לעצור את המלחמה שעד כה הצעידה אותנו מיוסרים בדרך לשום מקום.
מלחמות אינן מכריעות בסכסוכים. הן נועדו ללחוץ על הצד השני כדי להגיע להסדר מדיני שיפתור את המחלוקת, יציג מענה לשאיפות והפחדים, לרצונות והחלומות. פה ושם היו ניסיונות, למשל הסכם אוסלו: צדק יצחק רבין כשכינה את אנשי הפתח בבוז תהומי "יושבי הווילות בטוניס" אבל גם הבין כי אי־אפשר לחיות על החרב, והלך כברת הדרך כדי לחתום על הסכם עימם. טעה יצחק רבין כשבאותו רגע, בספטמבר 1993, לא עשה צעד נוסף לקראת מדינה פלסטינית לצידנו. אלמלא נרצח יש להניח שהיה משלים את המלאכה.
טעה נתניהו כאשר לחץ על טראמפ לשבור את הכלים מול איראן ולצאת מהסכם הגרעין. ההסכם ההוא לא היה מושלם אבל נתן מענה: איראן עמדה בכל ההתחייבויות, והחלה להאיץ את תוכנית הגרעין רק אחרי שטראמפ בעידוד נתניהו שבר ונתן לה על מגש של זהב עילה להמשיך להריץ את הצנטריפוגות. ההסכם ההוא, שנחתם ב־2015, אמור היה לפתוח מסדרונות דיפלומטיים מול איראן. היינו יכולים להרוג ברכות את מצבורי השנאה והרשע.
האמת המרה היא שישראל לא יכולה לנהל מלחמה ללא חסות: ללא משלוחיו הצבאיים של ביידן לא הייתה ישראל יכולה לתחזק שלושה חודשי לחימה. ביידן הציג לנתניהו דרישה להביא אופק מדיני שיוביל לפתרון שתי המדינות, היחיד האפשרי כדי להפסיק את מחול הדם וריחות המוות. נתניהו ניפנף בבוז את הנשיא, הייתה טריקת טלפון, ושבועות הם לא דיברו.
עתה, חלון ההזדמנויות הולך ונסגר: ביידן רואה בנתניהו מנהיג כפוי טובה שמוביל את מדינתו לאסון, וזאת רק כדי לשרת את יצר ההישרדות הפוליטית שלו. הוא חרד לישראל ורוצה להוציא אותה מהבוץ וגם לשמר את האינטרס האמריקאי שלא להיגרר למלחמה כוללת. זה הזמן להרים את הכפפה האמריקאית: ייתכן ובקדנציה הבאה ביידן כבר לא יישב בבית הלבן. טראמפ עולה כפורח, אתמול הוא ניצח בבחירות המקדימות באיווה, ונראה כמו טווס בדרכו לנצח ולהיות מועמד הרפובליקנים. הוא הצהיר שהוא שונא לוזרים, וכך הוא כינה אותנו בעיצומם של הקרבות בעזה. הוא גם נגד מימון המלחמה.
הסיכוי שלו לנצח את ביידן כרגע הוא לגמרי לא רע, ואז אבוי לאמריקה לעולם ולנו. על כן, זו השעה. עכשיו. נתניהו עדיין יכול להותיר אחריו מורשת שיש בה יותר מדם, פיח, תימרות עשן וריב אחים.
חלון ההזדמנויות הולך ונסגר: טראמפ הצהיר שהוא שונא לוזרים, וכך הוא כינה אותנו בעיצומם של הקרבות בעזה. הוא גם נגד מימון המלחמה