מש, כשהחושך החביא את העננים, הושבתי את אחד מנכדיי באמבטיה מלכותית, שעבורו היא הייתה אירוע שגרתי. מים חמימים, מלא קצף וגדוד של ברווזים. ברגע שנגע במים ראיתי שארשת פניו מתרככת והוא הרפה את השרירים. אילו כבר ידע לדבר ודאי היה אומר לי "סבתא, זה נעים", אבל פלולי - אל תשאלו למה אנחנו קוראים לו ככה - עוד לא מדבר. וזה בסדר. "כל ילד בקצב שלו". זה מה שאמרתי בשבוע שעבר לאורחים שבאו לחגוג לו יום הולדת שנה, ומשום מה ציפו לראות את חתן השמחה דופק ספרינט.
בשבוע שעבר, בעיצומה של המסיבה, עברה לי בראש מחשבה מבעיתה. כבר שלושה חודשים אני ככה. יותר ממאה ימים. בלי משים אני מגדלת את שני הפעוטות האלה - פלולי שלי, וכפיר, שאותו לא פגשתי מעודי - כאילו היו תאומים. בכל פעם שאני מחליפה לו חיתול, אני תוהה מה עושה שירי, אמו הג'ינג'ית־אסלית של כפיר ואחיו. בראשיתו של התמרון הקרקעי כוחותינו חיפשו ומצאו באחת המנהרות שרידי חיים, חיתולים, אבל מגבונים יש לה? וקרם שמעלים את התפרחת האדמדמה? וכיור שבו היא יכולה לעשות שטיף זריז עד שיגיע זמנה של אמבטיית הערב, עם הקצף והברווזים?
בשבוע שעבר, כששרנו את "איפה העוגה", עלתה בי עוד שאלה שאלתית. מה יקרה כשכפיר ביבס יחזור ארצה (אצלי זה תמיד "כש", אין "אם"), ואחרי בדיקות החירום בבית החולים יישלח למכון להתפתחות הילד ומישהו ימצא לנכון לציין שהעולל, בן שנה וקצת, עדיין לא הולך וגם עוד לא מדבר?
יהיה בסדר. אני ארגיע את שירי. "זה לא בגלל עזה", אגיד לה, "כל ילד בקצב שלו", אצטט גדולים וחכמים. וברור שאראה לה את הבוק האחרון שעשיתי לפלולי, מכוסה בהר של מתנות, הליכון שדוחף טרקטור לצד הליכון עם חדק של פיל. "תראי, לנכד שלי יש את כל התנאים, גם מרחב וגם עזרים שונים ומשונים, אבל הוא עוד לא מרים את עצמו מהרצפה מפני שלא בוער לו ללכת. הוא, כמו כפיר שלך, יפצח בנאום חוצב להבות ברגע שיהיה לו מה להגיד".
אמש, אחרי האמבטיה, פלולי ואני דיברנו על כפיר. "אתה חגגת שנה בשבוע שעבר וכפיר יחגוג מחר", סיפרתי לו, עם צביטה בלב. כפיר יחגוג? וכדי להקליל את האווירה הוספתי שאולי פעם, בעתיד, הם ייפגשו. אולי יהפכו לחברים. רק באוזניו אני מעיזה להוציא מפי את שמו של כפיר, שהולך איתי כבר יותר משלושה חודשים, מפני שהוא רק בן שנה ושבוע ומה הוא מבין. נכדיי הגדולים, בת שבע ובני חמש, לא שמעו מעולם את המונח "החטופים". הוריהם החליטו למדר אותם לחלוטין. זכותם. אני מכבדת את רצונם ומקפידה לכבות את הטלוויזיה לפני שהם מגיעים. הם יודעים שיש מלחמה, שאבא במילואים, שיש אזעקות וזה מספיק.
אמש, לפני נשיקת לילה טוב על הריסים, סיפרתי לנכד שלי שאני מציאותית. אין סיכוי שכפיר ואריאל והוריהם יחזרו היום הביתה. המשא ומתן תקוע. עוד לא התניעו את התהליך. אבל הלוואי שמחר, לרגל יום הולדתו של כפיר, נקבל ממנו אות חיים.
ופלולי, ראשו על הכרית, מילמל "פיר, פיר, פיר".
כבר שלושה חודשים אני ככה. יותר ממאה ימים. בלי משים אני מגדלת את שני הפעוטות האלה - הנכד שלי, וכפיר, שאותו לא פגשתי מעודי