לפני כמה ימים קיבלתי הודעה ממישהי שאינני מכיר באינסטגרם שמסרה לי שהיא מפסיקה לקרוא את ספריי כי אני פחדן ולא עוצר את רצח העם בעזה. עניתי לה שהסיפורים שלי אף פעם לא הסתדרו טוב עם אנשים אלימים וגחמתיים, ולכן ארצה לנצל את האיום שלה ולבקש בשמם שלא תקרא בהם יותר לעולם.
זה לא היה משהו יפה לכתוב, ואשתי העירה לי על כך, והסבירה לי שהדבר המקובל לעשות בנסיבות כאלו במאה ה־21 הוא פשוט להתעלם. אבל הדיאלוג נמשך. והאישה, שכתבה שהיא חיה במקסיקו, התגלתה כאדם מאוד אנושי וחומל. היא סיפרה לי שהיא יושבת שעות מול הטלוויזיה וצופה במראות המטלטלים של תינוקות מתים ושל משפחות עקורות בעזה מבלי שתוכל לעזור. זה הטריף אותה, היא לא הייתה מסוגלת לשאת זאת יותר, החליטה שהיא חייבת לפעול, ומיד כתבה לי, הישראלי היחידי שהכירה ולו רק דרך ספריי, איימה עליי בחרמות וקראה לי בשמות כדי לנסות ולעזור ולהפסיק את הסבל במזרח התיכון. ההודעה המאיימת שלה עזרה לתושבי עזה בערך כמו שהחלפת מיליוני תמונות פרופיל בפייסבוק לדגל אוקראינה עזרה לעם האוקראיני, אבל בדיוק כמו אצל כל אותם משתמשי פייסבוק, גרמה לה להרגיש קצת פחות חסרת אונים.
האם זה רק נדמה לי או שבזמן האחרון כולם מפסידים? לא רק אני ואתם - כולם. גם ההם. המטומטמים החשוכים האלה שאתם לא ממש סובלים. כן, גם האלה שלא הבנו איך הם הצליחו לגנוב לנו את הבחירות ושאחר כך הם לא הבינו איך הצלחנו לגנוב אותן להם. תסתכלו סביבכם: רפובליקנים, דמוקרטים, חטופים שמופצצים בעזה, עזתים שמופצצים בעזה, מפונים, עקורים מישהו בעולם הזה נראה לכם מרוצה ממה שקורה? פוטין, ביבי, מזכ"ל האו"ם, זלנסקי, יחיא סינוואר. מישהו מהם נראה לכם מבסוט?
שזה עניין די מוזר כי אותי לימדו שעל כל אחד שמפסיד יש אחר שמרוויח, שעל כל קורבן שנגזל יש נבל שצוהל מעליו בשמחה. אז מתי בדיוק העולם הפך להיות משחק שבו כולם מפסידים או לפחות מרגישים שהם מפסידים?
ולמה זה קורה דווקא עכשיו, בעידן שבו אנחנו כולנו פעילים ומשפיעים כל כך ולא מהססים להביע באופן נחרץ את דעתנו?
אנחנו הרי פועלים כל הזמן, בכל הגזרות: מחזקים. כותבים פוסטים. נותנים לייק לכל מי שמגיע ועושים שיימינג לכל מי שלא. אין מה לומר, אנחנו עושים את המקסימום, נותנים עבודה, אבל לא משנה מה הדעה שלנו או לאיזה מחנה אנחנו שייכים, בסופו של יום אנחנו עדיין נרגיש שהעולם הטיפש סביבנו לא מבין כלום, ששום דבר לא באמת נפתר, שאנחנו שוב מפסידים.
זה אפילו גרוע מהפסד. כל המאבקים שאנחנו נאבקים לא מגיעים לכלל הכרעה: אף מלחמה לא מוכרעת, וגם כשהבחירות כבר מוכרעות, זה עדיין לא סוף הסיפור ותמיד אפשר יהיה להמשיך לטעון שהן לא מייצגות את רצון העם. אפילו כשזה מגיע לסוגיה מדעית אובייקטיבית ולכאורה לא טעונה, כמו קביעת ההשלכות הבריאותיות של חיסון נגד שפעת על גופנו, אנחנו לא מצליחים להגיע לכלל הסכמה.
המשחק החברתי הישן כבר מזמן פוצץ וכולנו שם, בעיגול האמצע, דוחפים את שחקני היריב ומקללים ויורקים זה על זה עם כל הלב.
אם רק נצליח לרגע לנתק את עינינו מלוח התוצאות, נגלה שבזמן שהיינו עסוקים כל כך בהכרעת היריב, חוקי המשחק השתנו ללא היכר. ושאם לא נעצור וננסה למצוא כללים משותפים חדשים, כולנו נמשיך להפסיד.