מבעד לעשן האינטרסים הפוליטיים שחזרו להעכיר את האווירה, אפשר להצביע על שלוש עמדות כלפי המלחמה: האחת שואפת להפסיק, מתוך הנחה שאם זו הדרך היחידה להחזיר את החטופים אין ברירה אלא לקבל את המציאות הכואבת שלפיה ב־7 באוקטובר כבר הפסדנו, ועלינו, לכל הפחות, להציל את מי שאפשר. השנייה מבקשת את ההיפך: להמשיך עד הסוף במלחמה מתוך הנחה שאת המשימה העיקרית, השמדת חמאס, טרם השגנו, וכי דווקא לחץ צבאי יגרום לחמאס להציע את החטופים. הבעיה היא שלמרות ששתי העמדות שונות על פניהן, בשתיהן מסתתרת אמת שלא נאמרת על ידי ההנהגה: בשתיהן התקווה היא שבסוף חמאס יחזיר את החטופים. כלומר ההנחה המובלעת היא שחמאס יוסיף להתקיים, שהרי הוא לא יחזיר אותם ללא משא ומתן ותמורה. זו הסיבה לחשיבותה של האופציה השלישית, שמבקשת להמשיך את הלחימה אך במתכונת שונה, ותוך כדי הפניית המבט אל היום שאחרי, מתוך הבנה שצריך לתמרץ את הפלסטינים בעזה ואת העולם למצוא פתרון מדיני שאינו שלטון חמאס בעזה, גם אם חלק מתומכיו ימשיכו להתקיים.
אם לישראל הייתה הנהגה שמקובלת על רוב הציבור ונתפסת כמחויבת ואחראית, אפשר היה לדון ברצינות בכל אחת מהאופציות, שכן בכל אחת מהן יש היגיון. אבל העובדה שנתניהו כבר הכתים את עצמו כנגוע במניעים אישיים ופוליטיים שמעצבים את עמדותיו, והדיון הציבורי מתנהל בצורה לא בריאה, כאילו יש תבוסתנים שרק רוצים לעצור או מנגד כאלה שלא מתעניינים בגורל החטופים. כדי לייצר שיח בריא שיאפשר להכריע בין האופציות האלה חייבים להסכים על אמת בסיסית: לא הפסדנו, אנחנו מנצחים את חמאס, שכבר עתה ברור שלא יחזור להיות איום כפי שהיה - אבל אין ניצחון מושלם. לא רק משום שאי־אפשר יהיה לאתר כל פיר וכל קלצ'ניקוב. אלא מפני שבעידן המודרני כמעט ואין ניצחון מוחלט. לא משום שישראל לא חזקה, אלא כי המציאות לעולם מורכבת ממשחק סכום אפס. אפילו אחרי הניצחון הגדול והמכריע במלחמת ששת הימים, בפועל החלה מלחמת התשה. גם הניצחון במלחמת העצמאות לא סתם את הגולל, אלא הביא לבעיית המסתננים שנקראו "פדאיון". ישראל ניצחה את אש"ף במלחמת לבנון הראשונה וגירשה את אנשיו לטוניס, ובחלוף עשור חתמה דווקא איתם את הסכם אוסלו, בין היתר כדי למנוע מחמאס להתפשט בשטחים. ואפשר ללכת רחוק יותר: אפילו הניסיון הנאצי להשמיד את העם היהודי נכשל ולבסוף קמה מדינה, ולעומת זאת הניצחון של בעלות הברית על הנאצים לא מנע מרבים מהם להשתלב גם בממסד של גרמניה המערבית החדשה שקמה.
ההפנמה שאין ניצחון מושלם, ושאין זה אומר שהפסדנו, היא קריטית - שכן היא מאפשרת להחליט לאן אנחנו רוצים ללכת בלי לחוש דכדוך ותבוסה. ניצחון במלחמה הוא לא רק צבאי: ההתעוררות והמסירות וההתאחדות שלנו לאחר 7 באוקטובר הן נדבך מרכזי בניצחון. מלחמה מוצלחת קשורה גם למומנטום ולאנרגיה ציבורית, שני היבטים שאסור להקל בהם ראש. המשך המלחמה תחת אווירה מפולגת ונטולת אנרגיה יהיה תבוסה אמיתית, גם אם נהרוג בסוף את סינוואר.
ההפנמה שאין ניצחון מושלם חשובה גם כדי להשיג עסקת חטופים וגם כדי שאפשר יהיה להחזיר את תושבי הדרום והצפון לבתיהם. אם הציפייה תהיה שבתום המלחמה אף אויב לא יוכל לסכן אף ישראלי, המלחמה לעולם לא תסתיים. גם בשיא התלהבותו, כשהתווה את חזון "מדינת היהודים", הודה הרצל שלמדינה העתידית יכולים להיות אויבים. אבל כמדינה ריבונית הוא קיווה שהיהודים יתמודדו איתם בחוכמה ובעוצמה. לא מתוך חוסר אונים, ולא מתוך עיוורון.
