ב־25 במאי 2000 יצא צה”ל סופית מלבנון. למחרת נשא מזכ”ל חיזבאללה, השייח’ נסראללה, נאום ניצחון שבו אמר: “ישראל זו, שבבעלותה נשק גרעיני ומטוסי המלחמה החזקים ביותר באזור, נשבע באללה, היא למעשה חלשה יותר מקורי עכביש”. נסראללה נשבע באללה אך טעה בפרט חשוב אחד: בזיהוי המדינה הצפויה להיקרע ולהתפורר כמו קורי עכביש. ישראל לא התפרקה, לבנון כן.
לפי כל מדד אפשרי, ישראל היום חסונה, איתנה, חזקה ועשירה עשרת מונים ממה שהייתה לפני 24 שנים. כלכלת ישראל מדורגת כאחת המצליחות בעולם, כלכלת לבנון כאחת הכושלות בעולם. הפער בין התוצר לנפש בישראל מול לבנון העמיק מפי 4 לפי 14 לפחות. השבר הלבנוני כולו הוא תוצאה טרגית של כיבוש המרחב הציבורי שלה על ידי חיזבאללה.
אלא שנסראללה לא למד דבר וחוזר בנאומיו האחרונים על אותו הדימוי ועל אותה הנבואה: ישראל חלשה ונחלשת בגלל הסכסוכים והחיכוכים הפנימיים הקרועים אותה לגזרים. קורי עכביש, כאמור.
מזכ”ל חיזבאללה אינו היחיד הטועה לחלוטין בהבנת מקורות כוחה של ישראל כמדינה דמוקרטית פתוחה. ראשי חמאס היו משוכנעים - לפי מסמכים שנתפסו כעת ברצועת עזה - שישראל לא תעמוד בהריגת אזרחים רבים וחטיפת רבים אחרים. היו משוכנעים שתשקע באבל משתק, פאניקה וחוסר אונים. הם התבוננו בחברה הישראלית התוססת, הווכחנית, רבת־הגוונים, לעיתים על גבול השסע, והגיעו למסקנה: המפעל הציוני מתפורר. די יהיה במסע טבח ואינוס אכזרי קצר שתוכנן ל־7 באוקטובר כדי להכניע אותו.
הם כמובן טעו. בהסתכלו אחורה לא יכול מנהיג חמאס יחיא סינוואר שלא להצטער על השיקול השגוי שלו. המצב הצבאי ברצועת עזה ברור כעת: חמאס מובס ומתרסק. כשני שלישים מלוחמיו המיומנים נהרגו או נפצעו קשות. מנהרות, בונקרים ומפעלי נשק שהקים בהשקעה של מיליארדים ובמאמץ לוגיסטי אדיר, מפוצצים ונמחקים מעל ומתחת לפני האדמה. העתודות האנושיות והכספיות שלו אוזלות במהירות. שכונות שלמות ברצועת עזה הפכו לעיי חורבות, מיליונים נעקרו מבתיהם ואלפי נשים וילדים נהרגו באזורי לחימה. אף על פי כן, מדינות ערב השכנות מפצירות בישראל לא להפסיקה.
הערכת־החסר של חמאס את חוסנה של החברה הדמוקרטית הישראלית (ואת גודל האסון שתוקפנותו המיטה על הפלסטינים) אופיינית למשטרים טוטליטריים, לממשלים רודניים ולארגוני טרור קנאים. הם פותחים במלחמות ובהתקפות פתע משום שהם מזלזלים בכוחה הפנימי של המדינה המותקפת, שבה העם הוא הריבון ולא קומץ קיצונים חשוכים שתפס את מושכות השלטון. חילוקי דעות וויכוחים ציבוריים סוערים בדמוקרטיות מחזקים אותן, לא מחלישים. ובניגוד לדיקטטורות, הדמוקרטיות לומדות מטעויות והופכות אותן לתמרורי יציאה לדרך חדשה. כך הן שורדות וכך הן מתפתחות ומשגשגות.
השבועון החשוב בעולם, “האקונומיסט” הבריטי, כינה השבוע במאמרו הראשי את דיוני בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג בתביעה של דרום־אפריקה נגד ישראל באשמת רצח עם "משפט ראווה", וקבע שהדרישה לאכוף על ישראל הפסקת אש חד־צדדית “עושה צחוק מחוק”. מאמר יוצא דופן המגן על ישראל בעיקר בשל היותה דמוקרטיה במלחמה צודקת, שתדע גם להעניש את העוברים על חוקיה.
ב־8 באוקטובר, אחרי יממה שנראתה כנצח, ישראל התנערה מההלם, התגברה על האבל והתחילה לחזור לעצמה. במרוצת השבועות שחלפו מאז הוכח: הדמוקרטיה הפתוחה, החופשית, המתלבטת, הליברלית, המפגינה בעד ונגד, היא השכפ"ץ הקרמי של מדינת ישראל. היא מחוללת האחדות בשעת הצורך והיא כיפת הברזל החיצונית והפנימית שלנו. עימה ננצח.
