מהרגע שהתחיל התמרון הקרקעי אמרנו, משפחות החטופים, את אותם הדברים שוב ושוב: הלחימה מסכנת את החטופים - החוטפים, ההפצצות, התנאים עצמם, הסיכוי לפגיעה עקיפה. מאז הפחדים שלנו מתגשמים: חטופים נורו בשוגג על ידי צה"ל. חטופים נפצעו בהפצצות. חטופים כנראה נהרגו במנהרות בגלל מודיעין חסר. חטופים ולוחמים נהרגו במהלך ניסיונות חילוץ.
המשפחות חיות במציאות מסויטת. אנחנו צופים מהצד בהצגה הנוראית בעולם שבה מדי פעם חטופים חווים רגעים ספורים של חופש, ואז מוצאים את מותם הטרגי אחרי שבועות של סבל.
שמענו שוב ושוב את המנטרה "רק לחץ צבאי יחזיר את החטופים". ובכן, לא רק שהקונספציה הזו קרסה ועלתה לנו בחיי חטופים וחיילים, אלא שאנחנו צופים בימים אלה בעיניים כבויות בצה"ל עוזב חלקית את הרצועה ומוריד את הלחץ הצבאי. האם עלינו להסיק שממשלת ישראל החליטה להפקיר את אהובינו בשנית? אני לא מוכן להאמין בכך.
אנחנו יודעים מהי הדרך היחידה ומהו המחיר של החזרת החטופים: עסקה מדינית עם ויתורים כואבים. זו המשמעות של מחדל 7 באוקטובר: בחירה בין אפשרויות קשות. אם יש למי מהקוראים ספק בנוגע למהו הדבר הנכון לעשותו, מספיק שתעצמו לרגע עיניים ותדמיינו את האדם הקרוב לכם ביותר נתון לחסדי חמאס במנהרה נטולת אוויר ונטולת חמלה, עובר עינויים והרעבה. זו המדינה שלא הצליחה להגן עליו ברגע האמת, אז עליה להחזיר את האדם הזה הביתה או לתת לו לגווע לאיטו? ראש הממשלה נתניהו, עליך להפגין מדינאות יוצאת דופן. בימים אלה אתה חותם במו ידיך את הדרך שבה תיזכר לעולם: האיש שתחת משמרתו נמקו יותר מ־100 חטופים למוות בידי אויבינו, או האיש שעשה צעדים אמיצים והשיב את הבנים והבנות הביתה.
הישיר מבט אל הלוחמים והקשב לרוח המפעמת בהם, לעוז הרוח ששולח אותם להחזיר את הביטחון למדינת ישראל. הם אלה שיוצרים את המציאות שמאפשרת לנו להשיב את החטופים. הם יצאו למערכה בידיעה שקורבנם הוא לא לשווא. השבת החטופים מבלי לאבד את אלה שעודם בחיים תהיה הגמול הגדול ביותר שתוכל לתת לדור הגיבורים. פנה אל הערכים עליהם נבנתה המדינה: קדושת החיים. סולידריות. פדיון שבויים. לא מפקירים אחים ואחיות. לבן דודי טל הזמן כבר לא משנה - אף אחד לא ירצח אותו שוב. משפחתי רק מחכה לקבור אותו באדמות הקיבוץ שבו גדל.
אודי גורן הוא בן הדוד של טל חיימי ז"ל
