"מתוך השחור תצמח לנו כלנית". זה המסר שסבתי יפה אדר בחרה להעביר לעם ישראל כאשר חזרה מהשבי לפני 58 ימים. המשפט הזה מתאר את התקווה לשיקום הלב, הנפש והעם לאחר אירועי 7 באוקטובר, ולאחר שליבנו נשבר שוב לרסיסים כאשר לפני כשבועיים קיבלנו את ההודעה הקשה מכל על הירצחו של תמיר אדר ז"ל, אשר גופתו עדיין מוחזקת בשבי חמאס. ואני שואל: באיזה עולם סבתא שחזרה מהשבי צריכה לשבת שבעה על נכדה הבכור? באיזה עולם משפחה צריכה לעבור את הסיוט הזה שהמשפחות עוברות כבר 107 ימים?
מי היה מאמין שנגיע ליום ה־107. אני, בתמימותי, לא האמנתי שנגיע ליום העשירי; אני, בתמימותי, האמנתי שמדינת ישראל תצליח להחזיר לי את תמיר הביתה כפי שהצליחו להחזיר את סבתי, אבל זהו. הפסקתי להיות תמים. אני פה כדי לדרוש, לא כדי לבקש ולא כדי להתחנן, כדי לדרוש! לדרוש שהסוף של המשפחות האחרות יהיה שונה מהסוף של משפחת אדר, כי הסוף שלנו היה כואב. ההודעה על תמיר שרפה לנו את הלב. כל חלק בגוף כאב כאב פיזי, כאב שאי־אפשר להסביר, כאב של תקווה בת 90 יום שמתנפצת לך בפרצוף: התקווה שתמיר יזכה שוב לחבק את ילדיו, להיות נוכח באירועים משפחתיים, לבכות בחתונת ילדיו או סתם לספר בדיחה שתשבור את כולם מצחוק. זה כאב שאני מקווה שאף משפחה נוספת לא תרגיש.
את תמיר עדיין צריך להחזיר. גופתו חייבת להיקבר באדמת ישראל והקיבוץ שהוא כל כך אהב ונלחם בשבילו עד השנייה האחרונה. יחד עם תמיר יש כל כך הרבה אנשים אהובים שצריכים לחזור. אעשה הכל כדי שהסוף של משפחות דוד, גונן, ליפשיץ, חן ועוד כל כך הרבה משפחות אחרות יהיה שונה. יהיה סוף של תקווה, סוף של פריחה, סוף של כלנית שפורחת בשדות השרופים של העוטף.
החזרה של החטופים היא תחילת המסע של מדינת ישראל לשיקום. עד שהם לא פה יהיה קשה לנשום, יהיה קשה לקום בבוקר. מדינת ישראל חייבת ליזום, לדחוף, חייבת לעשות בכל כוחה כדי שהם יהיו בבית.
עם ישראל, תמשיכו להיות איתנו, תמשיכו להיות עם המשפחות, לחבק ולתמוך ואפילו להזיל דמעה ביחד. אנחנו צריכים אתכם איתנו כי המאבק הזה הוא של כולנו.
אלון אדר הוא בן הדוד של תמיר אדר ז"ל והנכד של יפה אדר
הביאה לדפוס: יעל צ'כנובר
