לא רק בישראל החלו עוסקים בהפקת לקחים מהמלחמה. גם המרחב הערבי מסיק מסקנות משלו, וחשוב להבין כיצד מדינת ישראל נתפסת במדינות ערב לאחר יותר משלושה חודשי מלחמה.
ראשית, סביר שנסדק, בראיית שכנינו, דימוי העוצמה הישראלי. התפיסה שישראל היא מעצמה צבאית ויש לה עליונות ברורה על כל שכניה אינה כשהייתה. מחבלי חמאס, שאינם מאומנים ומצוידים ככוחות אחרים במזרח התיכון, הצליחו להסב לישראל נזק, אולי הגדול ביותר בתולדותיה.
שנית, הסיוע האמריקאי המסיבי לישראל, כבר מתחילת המלחמה, ממחיש את איתנות היחסים בין וושינגטון לירושלים, אולם הוא גם משדר דימוי של חולשה. לפי תפיסה זו ישראל אינה יכולה להתמודד בעצמה עם מלחמה ממושכת, בשתי חזיתות, ונדרשת לסיוע צבאי.
שלישית, ישראל והמודיעין הישראלי הסתמכו יתר על המידה, כך מבינים שכנינו, על טכנולוגיה, על פני המודיעין האנושי, היומינטי. ברגע האמת הטכנולוגיה לא סיפקה את ההתרעה הנדרשת. ההשקעה הכספית האדירה בהקמת מכשול "חכם" בגבול הרצועה, לא הוכיחה את עצמה ברגע האמת מול הפשטות - יש שיאמרו, התחכום - שהפגין חמאס.
בנוסף, המשטרים הערביים קיבלו הוכחה נוספת לכך שאנו, הישראלים, לא מבינים אותם, ושאנו מנותקים מההוויה המזרח־תיכונית. בראייתם, ישראל יהירה ומנותקת מהמציאות כפי שהם חווים אותה, לא מבינה את "הראש הערבי", ולכן נכשלה כפי שנכשלה מול חמאס.
לבסוף, החברה הישראלית נתפסת כחברה מפולגת ומסוכסכת, שאינה מסוגלת לעמוד בלחצים לאורך זמן, ולכן היא שברירית ופגיעה. לתיאוריית "קורי העכביש" של נסראללה יש אחיזה. למרות הסולידריות החברתית הרגעית שהופגנה על ידי רבים בשלבים הראשונים למלחמה, היא מפנה מקום למריבה מחודשת בתוכנו.
מה יכולה להיות ההשפעה של לקחים אלו ואחרים? כפי שרבים הצביעו על הסכנות שבחולשה הישראלית על רקע ההפיכה המשטרית והמחאה הפנימית שצמחה בעקבותיה, כך גם עתה וביתר שאת. מדינות או ארגונים עלולים לקבל עידוד מהמלחמה ולהיערך כדי לפגוע בישראל. אויבי מדינת ישראל קיבלו חיזוק רב־משמעות למסוגלות שלהם במימוש ה"התנגדות". פיגועי השראה הם מונח מצמצם כאשר בוחנים את המוטיבציה להמשך המאבק בנו ביתר שאת.
תפיסת ישראל כ"נכס" הייתה מרכיב מרכזי באטרקטיביות של ישראל ותרמה להתקרבות של מדינות ערביות ידידותיות אליה, מתוך ראייה שבכך ייטב לאינטרסים שלהן. פגיעה באטרקטיביות של ישראל תפגע ביכולתה להרחיב את מעגל השלום ואי־הלוחמה באזור ואף לסכן הסכמים קיימים.
לקח נוסף שייתכן שמדינות ערב מפיקות, למרות ההבדלים הרבים ביניהן, הוא שידה של איראן ושלוחיה היא על העליונה, ואף ארצות־הברית נמנעת מעימות עימה. לפיכך, בראייתן, טוב עשו שחתרו לשיפור היחסים עימה, שה"דטאנט" האזורי הוכיח את עצמו ויש לדבוק בו.
זה לא מרשם למדיניות. אלו לקחים ראשונים היכולים להשתנות עם המשך הלחימה. ראוי לבחון אותם, להבין את מגבלות הכוח, לזנוח את היהירות, ככל שהיא קיימת, וללמוד מהטעויות כדי שנוכל להמשיך להתקיים ולשגשג בתוך מרחב ערבי שרובו עוין.
ד"ר יואל גוז'נסקי הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, אוניברסיטת תל־אביב, ולשעבר בכיר במל"ל
