אף פעם לא ישב לי מוברג המונח הזה, אוכל מנחם. זה שכל האייל שני למיניהם טחנו אותנו איתו עד פלפל דק במאסטר שפים. מה האירוע? אכילה רגשית בקטע טוב? תבשיל שבא, נותן לך בוסה, אומר תהיה חזק, שמור על אמא?
ואז בא האמפינדס של חיים ילין. תכף נצלול למילוי, אבל קודם כמה מילות רקע ונימוסין.
"שום, פלפל ושמן זית" המיתולוגית, חלוצת תוכניות הבישול, רצה 20 ומשהו שנה בערוץ הראשון עד שדפקה ברקס פלוס חריקה לפני שבע שנים. החזרה שלה, בכאן 11, היא אמירה. בטח בטיימינג הנוכחי.
הימים הם ימי מלחמה סלש ניסיונות חזרת הטלוויזיות לשגרה. תוכניות קלילות מדי - כבדות לנו מדי. אז משדרים בצעדים מדודים, עם מבט חשדן כזה לצדדים. כי המלחמה וזה, וכי רגישות הציבור וזה. ומשלמים מס כמובן. מס של התקופה. איכשהו צריך שיהיה חיבור אקטואלי ולו הסמלי. שלא יחשבו חלילה וחס ששכחנו איפה אנחנו חיים, ומה הימים.
אה, וגם שהמאכלים לא יהיו יותר מדי שמחים. בלי קרוקומבוש וכאלה. שהממולאים יהיו שליש ריקים. באמפינדס הארגנטיני של ילין לא להגזים עם הצימוקים.
ואחרי ההקדמה והסייגים, נאמר ש"שום פלפל" באה פיקס. גם כי אלה ימים שבהם חוזרים למקורות, נאחזים בטוב והמוכר. גם כי "שום פלפל" מציעה האטה של הקצב, ותוכן שגם אם הוא טיפונת קשה לעיכול, הוא מוגש אחרי שעתיים בתנור על 180 מעלות. וגם כי "שום פלפל", לפחות בפרק הפתיחה, הציעה חצי אסקפיזם שהצופה יכול היה לזרום איתו בלי רגשות אשמה.
למה רק חצי אסקפיזם? כי עדיין חיים ילין היה האורח. ואת ילין, האיש מבארי, אנחנו מכירים טוב מאז 7 באוקטובר. עיני התכלת העצובות שלו צרובות בנו. לראות אותו משדר שגרה, שותה יין אדום, חותך סלט ("לא עשיתי את זה שלושה וחצי חודשים") - זה מרגש. וזה גם סוג של מסר לעם שחיוכו כאילו עצר מלכת; לעם שלחיות בימים אלה לפעמים נראה לו כמו מותרות.
רק לפני שבוע, באותו ערוץ בדיוק, ב"חדשות שישי", מואב ורדי חזר עם ילין לבארי. גם כמעין סיפור של חזרה לשגרה. ובכל זאת היה פה משהו אחר לגמרי. הפלטפורמה, חיים כהן, הבשר בתנור, הצליחו להוציא הרבה מילין. ברגע הרגיש של מילוי וקיפול האמפינדס הוא סיפר על אור חזק מהעולם הבא שראה כשעבר תאונת אופניים בצעירותו, אור שראה שוב אחרי שיצא מהממ"ד.
וברגע אחר סיפר שהוא רוצה שיהיה כתוב על המצבה שלו, "נלחם עד היום האחרון לאחדות העם".
"תשמע, מגיע לך אמפנדס, מגיע לך בשר טוב", אמר לו חיים כהן בתגובה. יאללה, איזה תגובה.
ואם כבר השף כהן, אז עוד משהו, ככה בקטנה. חיים כהן זה חיים בלב. חייכן, נוגע, איש של מאכלים, ולא פחות, איש של אנשים. פורמט כזה, של קירוב לבבות, לבבות ארטישוק ולבבות אדם, יושב עליו פי אלף מכל הריאליטי אוכל שבהם עומדים, טועמים, ציונים, תעלה למרפסת אומרים.
ואילו כאן, על הצלחת, איזה הבדל, מגישים באמת אנשים.
