כל מי ששירת בעשר השנים האחרונות לפחות בתפקיד מודיעיני בפיקוד הצפון או כקמ"ן בנושאים הקשורים בניסיונות של איראן להתבסס בסוריה ובלבנון, מכיר היטב את שמו של סרדאר (דרגה בכירה מאוד המקבילה לתא"ל) צאדק אמיר־זאדה, ראש אגף המודיעין בגיס 18000, יחידת כוח קודס של משמרות המהפכה הפועלת בסוריה.
אמיר־זאדה בשמו, או באחד מהשמות הבדויים בהם השתמש כדי לנסות ולחמוק מהמעקב הישראלי - אחד מהם הופיע אתמול בהודעת האבל של משמרות המהפכה על מותו, היה לפי פרסומים בסוריה ובלבנון אחראי על הזנת הגורמים השונים שאיראן מטפחת בסוריה (משטר אסד, המיליציה הפאטמית, היחידה האפגנית, הדיביזיה על שם זולפיקאר, ועוד ועוד כוחות) במודיעין שיאפשר להם לתקוף מטרות אמריקאיות, וישב בלב ובצמרת הדיונים שנגעו להכשרה שלהם ולהפעלה שלהם.
הוא היה גם מהאחראים המרכזיים ולהקמת בסיסי מודיעין לאיסוף מידע על אויבי משטר אסד ועל ישראל. הוא דחף להקמת מרכז התכת המודיעין האיראני בדמשק, לא הרחק מהמקום בו מצא את מותו אתמול, שאליו העבירו כל גורמי חזית ההתנגדות את המידע שלהם ליצירת תמונת מודיעין מקיפה עד כמה שניתן. בנוסף סייע בהקמת מרכז איסוף המודיעין של חיזבאללה, הפועל מהדאחייה בתיאום עם האיראנים ועוסק בהפקת מודיעין מתקדם על ישראל.
אמיר־זאדה נחשב לאחד מבני טיפוחיו של קאסם סולימאני, והצבתו בסוריה אחרי עשרות שנות שירות במשמרות המהפכה, היא חלק ממימוש חזון סולימאני להפיכת כוח קודס לקרם ולדבק ולמאיץ החלקיקים של שורת מיליציות ברחבי המזרח התיכון.
לו היו אומרים לפני ארבעה חודשים למי ששירת בעשר השנים האחרונות בתפקיד מודיעיני הקשור לצפון כי ב־20 בינואר ישגר מישהו עם מידע מדויק טילים שיהרגו את אמיר־זאדה, אחרי שארבעה מקבילים לו מצאו את מותם מאותה יד בשבועות האחרונים, וכי אותו מישהו יחשוב כי זוהי הדרך הנכונה להימנע מעימות כולל, הוא היה ודאי משגר את הנביא ישר לטיפול נפשי דחוף. אין מצב בעולם, היה אומר הקמ"ן, שישראל תנקוט צעד שכזה.
אין מצב חוץ מהמצב אחרי 7 באוקטובר, קו פרשת מים אדירים, ששינה את הכל. איראן האשימה אתמול את ישראל כי היא זו שהתנקשה בקמ"ן של גייס סוריה. ישראל לא אישרה ולא הכחישה, גם לא את הדיווח כי התנקשה במקביל מזרחית לצור בדרום לבנון בעלי מחמד חדרג', איש ענף פלסטין בכוח קדס שהיה אחראי מטעם איראן על התמיכה המודיעינית והטכנולוגית בחמאס.
לפני ארבעה חודשים הפגיעה באמיר־זאדה ובמחמד חדאג' הייתה אומרת מלחמה ודאית, לפחות עם לבנון. עם או בלי קשר לאירועים האחרונים, המב"ם (המלחמה בין המלחמות) היה פעילות ישראלית שכל הזמן ניסתה לנחש איפה עוברים הקווים של הצד השני, בעיקר של החיזבאללה, ולפעול נגד מטרות ספציפיות, אבל בלי להגיע למלחמה ובלי לייצר מצב שבו יש סכנה משמעותית להידרדרות כוללת.
7 באוקטובר שינה מעט את כיוון המשוואה. נסראללה פתח במב"ם משלו נגד ישראל, דמי החבר שלו בציר ההתנגדות וההזדהות עם החמאס - פעולות מלחמה יומיות לאורך גבול הצפון ואל מול מטרות צבאיות ואזרחיות בישראל, אבל כשהוא עוסק בניחושים היכן יעבור הקו של ישראל, שאחריו היא לא תהיה מוכנה לספוג עוד. הקו שאחריו, למרות שישראל עסוקה בדרום, היא תגיב במהלומה חריפה, שעליה נסראללה יהיה חייב להגיב באחת משלו, והדרך למלחמה כוללת קצרה.
במקביל פתחה איראן במלחמת פרוקסי. כמו שכתבנו כאן בשבוע שעבר, המנהיג הרוחני, עלי חמנאי, משוכנע כי ישראל מנסה לגרור אותו ואת ארצות הברית למלחמה כוללת, ולכן סביר שהורה לאנשיו שלא להיות מעורבים ישירות בפעולות נגד ישראל. אם החות'ים, או המיליציות בעיראק ובסוריה, עושים את הפעולות הללו, אז אין בעיה לגבות מישראל מחיר דמים, וכמה שיותר, יותר טוב. המנהיג הרוחני מזהה סכנה במעורבות ישירה ואינו מעוניין שהחיזבאללה, יקיר ליבו ודם מדמו, יקריב את עצמו במלחמה כוללת נגד ישראל למען חמאס. נסראללה מקפיד לעשות הפרדה - האיראנים שנהרגים הם לטיפול איראן. יש לו מספיק לבנונים ואנשי חיזבאללה שהוא צריך לנקום.
ישראל מנסה במידה מסוימת לשבור את המשוואות, גם של חמנאי, גם של נסראללה, אבל בלי לשבור את הכלים. לפעול בנחישות ולגבות מחירים, אבל בלי להתחכך בסף ההדרדרות למלחמה כוללת.
נסראללה מצליח לגבות מישראל מחירים צבאיים ואזרחיים קשים מאוד: אזרחים וחיילים הרוגים, פינוי הצפון, הרס גדול ביישובים וצבא מילואים שיושב ספון על חרבו למקרה שייפתח עימות כולל, והכל תוך שהוא מבצע פעולות שפעם אפילו חלקיק מהן היה מביא למלחמה כוללת והיום לא, בגלל האילוצים שבהם נתונה ישראל.
ישראל מצדה מצליחה גם היא לגבות מנסראללה מחירים לא פשוטים - כמעט 150 לוחמי רדואן, מבוכה גדולה לכוח הקדמי על ביצועים בינוניים מול ישראל, מות המפקד החדש שזה אך מונה בחיסול המיוחס לישראל, והתנקשות במנהיג חמאס ערורי בלב ביירות המיוחס אף הוא לישראל, כשהתגובה של חיזבאללה הייתה רחוקה מלהצביע על "חציית קו" כמו באזהרה של נסראללה.
האיראנים תוקפים את ישראל ממדינות וחזיתות שונות - החות'ים בים האדום ובטילים וכטב"מים נגד ישראל, מיליציות מסוריה ועיראק שמשגרות כטב"מים ואף ניסו כמה פעמים, לא בהצלחה, לתקוף לטענתם את אסדות הנפט והגז, החיזבאללה, התמיכה בחמאס ובג'יהאד ועוד ועוד. ישראל מתקשה, ואולי גם לא מאוד מנסה, לתקוף איראנים בתימן, או בעיראק. אבל היא יודעת, אם נכונים הפרסומים, לנצל את היתרון המודיעיני המובהק שלה בסוריה, ולגבות שם, כולל מאיראנים בכירים, את המחיר, במידה מסוימת בגין מה שעשו לה, לישראל, ובמידה מסוימת, בשם העולם שסופג מהאיראנים שוב ושוב.
האם יש לחיסולים הללו השפעה? במבחן התוצאה, עד כה, נראה שהרמז לא נקלט. האיראנים ממשיכים במלוא התנופה בשיסוי וליבוי. מאידך הם נזהרים מלהיכנס לעימות ישיר ודואגים שחיזבאללה לא יגיע לכזה. ישראל מקווה כי הצורך של המנהיג הרוחני לחתום על מכתבי השתתפות בצער למשפחות אנשיו הבכירים שמצאו את מותם, בניגוד למותם של חות'ים בהתקפות האמריקאיות שבוודאי לא ממש מזיז לו, יביאו בסופו של דבר לריסון כלשהו.
