מאז נאומו המפורסם ב־2015 של הנשיא לשעבר ריבלין על ארבעת השבטים שמרכיבים את הישראליות (החילוני, הדתי־לאומי, החרדי והערבי־ישראלי) הפך השימוש במושג "שבט" ביטוי להכרה מפוכחת במציאות לא אידיאלית של שסעים בחברה הישראלית. החלוקה לשבטים, שבינתיים נוספו לה חלוקות נוספות ("ביביסטים" לעומת "רל"ביסטים", למשל), מהדהדת בקרב הישראלים טראומות עבר גדולות, כמו מלחמות האחים האבסורדיות בקרב המורדים ברומא במרד הגדול (66־70 לספירה), "שורפי האסמים" המקוריים. להם צריך להוסיף את היריבות בין הורקנוס השני לאריסטובולוס השני, הנסיכים שיריבותם האווילית סייעה להבאת קיצה של העצמאות החשמונאית. טראומה לאומית נוספת שמהדהד השימוש בביטוי "שבטים" היא התפלגות מלכות שלמה למלכויות יהודה וישראל, בגלל עיקשותו וטיפשותו של רחבעם, שלא ריכך בתבונה את המרד העממי שפרץ נגדו.
הזמנים שאנחנו חיים בהם הם זמני משבר. מבחוץ ומבפנים נערמות ומתגבהות להן הסכנות. כל מי שהציוויליזציה הישראלית יקרה לליבו, ולו מכיוון זה או אחר שלה - ופומפוזי פחות ופשוט יותר: כל מי שמגדל פה את ילדיו - צריך להיות שקוע בכל מאודו במחשבות כיצד לנווט את הספינה המשותפת שלנו הרחק מהשרטונים הרבים המאיימים להטביעה.
על שתי אקסיומות יכולה - וצריכה - להיות הסכמה רחבה בין כל השבטים המרכיבים את החברה הישראלית: אנחנו אכן שבטים שונים, ולא נוכל לאתגרים הרבים, החיצוניים והפנימיים, שמאיימים עלינו אם לא נשתף פעולה. מטעמים הישרדותיים גרידא, אם כך, עלינו לכרות בהקדם חוזה ישראלי חדש, שלקראתו ננהל משא ומתן על הקווים האדומים שכל שבט מגדיר כקוויו. אין לפסול בהמשך אפילו הקמת מעין פדרציה ישראלית המורכבת מ"קנטונים" שמעניקים אוטונומיה לכל שבט, אך גם קובעים את חובתו כלפי הכלל. פדרציה כזו אף אינה סותרת בהכרח את קיומה של זהות־על לאומית (ויש לכך דוגמאות בעולם, כמו שווייץ וארצות־הברית).
בניגוד לאירועים הטראומטיים שהוזכרו, קרי מלחמות אחים ופיצולי מלוכה, היֹה היה עידן בקורותיו הארוכים של עמנו שבו הוא התקיים בטבעיות באוֹרח שִבְטי. ללא רשות מלכדת. טעות נפוצה רואה בתיאור הקיום הלאומי בספר "שופטים", שלפיו, כלשון הפסוקים המפורסמים המופיעים בסופו, "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה", תיאור ביקורתי המתייחס בשלילה למצב האנרכי כביכול של היעדר המלוכה. כשמנתחים באופן מדוקדק את עמדת הספר, רואים שהוא דווקא עוין למדי ביחס למוסד המלוכה ונגרר למסקנה על הצורך במלוכה בלית ברירה. גדעון, למשל, שהוא אולי השופט המוצלח מכולם, מסרב להיות מלך. "משֹל בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך", מפציר בו העם, אך הוא מסרב ועונה "אדונָי ימשול בכם". ואילו בנו, ששמו רב המשמעות הוא אבימלך, מבקש אכן להיות מלך והוא בעליל דמות שלילית. משל יותם המפורסם, שנמשל נגד אבימלך זה, מגלם את הסנטימנט האנטי־מלוכני של הספר: העצים "הטובים", התאנה, הגפן, הזית, לא רוצים למלוך. מי רוצה למלוך? רק אטד ריקני כמו אבימלך.
ספר "שופטים" מגיע בעל כורחו למסקנה שצריך מלך בגלל פרשת "פילגש בגבעה". זהו אחד הרגעים aבהם הפרוזה המקראית מגיעה לשיאי גבהיה המוסריים. בניגוד ל"איליאדה" של הומרוס, אין כאן מלחמה המוּנעת מתקווה להשבת האישה הֶלֶנה רמת המעלה לחיק בעלה החוקי, מנלאוס, מראשי היוונים. יש כאן מלחמת אחים הנובעת אך ורק מהתרעמות מוסרית על אונס ורצח של אישה שהיא כפשוטו של מקרא בת בלי שם.
אנחנו בשעת חירום. ועלינו ללמוד איך לחיות יחד כשבטים. לא נוכל לשרוד כשבטים מפוצלים אך גם לא נוכל למחוק את הגבולות האמיתיים שמפרידים בין שבטי הישראליות העכשווית. עלינו ללמוד לחיות בצוותא תוך קביעת קוויו האדומים של כל שבט. וכן עלינו לדעת מה הם הגבולות המוסריים הכלליים שעלינו להציב, שכשחוצים אותם, מתלכדת כל האומה כולה "כאיש אחד", כפי שמדגיש המקרא שלוש פעמים בפרשת "פילגש בגבעה". ובאחת מהשלוש בנוסח מרומם הרוח: "כאיש אחד חברים".