12,500. ובמילים: שניים־עשר אלף וחמש מאות. לפי הערכה של משרד הביטחון, זהו מספר הלוחמים שיוכרו כנכי צה"ל בשנת 2024, כך לפי פרסום של עמיתי יוסי יהושוע בעיתון זה. כמובן שיש עוד הרבה מאוד פצועים בגוף ובוודאי בנפש. חלקם כבר הרגישו את זה תוך כדי הלחימה. אחרים פוגשים את עצמם החדש רק בתום השחרור מהמילואים, כשהריח של עזה לא עוזב אותם גם אחרי המקלחת החמישית. יש כאלה שעוד לא הבינו, אבל בסביבתם כבר רואים, דואגים וגם מפחדים.
ומעבר לשאלות החשובות והקשות על עצם היכולת הלאומית לצאת למבצע שיקום חסר תקדים, אפשר לתהות על הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו עליהם. איך, למשל, יתקבל 'לא שם זין' העכשווי, ועוד לפני כן כמה זמן ייקח לו להתהוות. הספר הנוקב של דן בן אמוץ, על רפי הצנחן שנפצע במלחמת ההתשה והפך משותק בפלג גופו התחתון, ראה אור ב־1973, חודשים ספורים לפני מלחמת יום כיפור, שהוסיפה עוד ועוד רפי למאזן האיום. גרסת הסרט (בתמונה) הופיעה 14 שנים אחר כך, עמוק בתוך הבוץ הלבנוני ולקראת האינתיפאדה הראשונה. האם העובדה שהמלחמה מתנהלת בשידור חי תזרז תהליכים או להפך? ואולי דווקא מכת הפתיחה המזעזעת של 7 באוקטובר תקבל יותר תשומת לב? והאם יהיה לנו את האומץ בכלל להסתכל באופן כל כך מפוכח ונטול הרואיות על המחיר העצום? האם, ובכן, נשים זין?
