ב־7 באוקטובר עומר עציון היה בחופשה עם חברים באתונה. בבוקר קם למבול הודעות עם סרטוני וידיאו ולא ממש הבין מה הוא רואה. "אחד החברים קיבל לנייד את כל הסרטונים הכי קשים שיש. הוא שלח לקבוצה שלנו. חשבתי שזה לא אמיתי, צילומים של משחק מחשב. מחבלים מגיעים לתוך קיבוץ, הווידיאו שלהם על טנדר בשדרות. ככל שעבר הזמן הבנתי שהכל נכון. הייתי מזועזע. עמדתי בחדר מלון עם מזוודה ביד ואמרתי לעצמי שהכל עומד להשתנות. שום דבר לא יהיה אותו דבר. אין לי שליטה על כלום ושום דבר לא באמת בבעלותי. מאז שזה קרה אני מרגיש שאני בתוך חלום רע".
הצלחת לתפוס טיסה חזרה באותו יום?
"לא האמנו שנצליח, אבל הצלחנו. היו טיסות בזמן מתקפת רקטות. היה איחור של כמה שעות אבל נחתנו בהצלחה. לחזור היה מוזר מאוד. היה פה ממד אנרגטי שונה לחלוטין. זו לא הייתה אותה מדינה שעזבנו. אני מרגיש הרבה פעמים כשאני הולך בערב בתל־אביב שאני בסרט משחקי הרעב. זה הרקע לחיים כאן כרגע".
יש לך ילדה בת תשע. מה סיפרת לה?
"שלושה שבועות הצלחנו להסתיר ממנה את מה שקורה. לא ידענו איך לתווך את זה בהתחלה. אחר כך היה שלב שכל קפלן התמלא במודעות והיא כבר יודעת לקרוא. הטלוויזיה גם הייתה פתוחה והיא שמעה על חטופים שבהם נשים וילדים. היא שאלה והסברתי לה בקווים כלליים. היא הייתה מזועזעת. בעיקר מכמות החטופים. ואחר כך מכמות האזעקות. נוצר לה כבר מנגנון של פחד ובהלה רק מקול של אופנוע שעובר ברחוב. אמרתי לעצמי, הנה, גם הדור הזה גדל ככה. אני זוכר את האווירה של הריק שהייתה במלחמת לבנון הראשונה ב־1982 ואחר כך במלחמת המפרץ. זה לא ייאמן איך זה נדבק בנו ואז נדבק גם בילדים שלנו".
שינית את דעותיך בעקבות מה שקרה?
"אחרי מה שקרה התגובה הראשונית שלי כלפי המצב הייתה התעוררות של יצר מיליטנטי ולא מחובר. רגשי ומלא כעס. עם הזמן זה התמתן. על הממשלה אני כועס כי אני חושב שהיא לא מפסיקה להתעסק בפילוג העם וביצירת נרטיב אינטרסנטי, שקרי ומסולף בסיפור שלנו כאן, ולא לוקחת אחריות על המצב החמור ביותר בתולדות המדינה שנקלענו אליו בזמן הכהונה המקולקלת שלה".
איפה מצאת את עצמך בתקופה הזו?
"עשיתי הרבה מאוד זומים לילדים מפונים, הלכתי לבקר את המפונים של כפר עזה. עזרתי איפה שאפשר. להסיע מפה לשם, לשנע מה שצריך. מאוד חיפשתי מה לעשות עם הקיום שלי בהתחלה כי הכל היה כל כך שברירי. יש לי חברים שבני הדודים שלהם נחטפו. הכל היה מזעזע".
שלושה וחצי חודשים לתוך המצב אתה כבר מרגיש את הפגיעה בתרבות, בפרנסה ובמצב האמנות והיצירה בארץ?
"לא נעים לי להיכנס בכלל למקומות כאלה בתקופה הזאת. לקריירה ולאישי. אבל זה תמיד מורגש קודם כל בתרבות. אם הוליווד היא חלון ראווה עצום, בארץ התרבות היא כמו תריס חצי שבור ברמת־גן שמגיפים אותו".
× × ×
עציון בן ה־46 מכיר היטב את הקושי של אמנים. במלחמה, וגם לפני. כבר שנים שהוא עובר סוג של מסע מופלא בניסיון להגשים עד הסוף את החלום האמנותי. התחנות כללו התנסויות רחבות בלימודים, משחק בתיאטרון רפרטוארי ועבודה שתחזיק לו את הראש מעל המים. כמרכזן, כברמן. מה שצריך. והיה גם כאב על אי־ההכרה ואיך לא מבינים כמה הוא מוכשר. היום, כשברזומה שלו אפשר למצוא את 'בלאדי מורי', 'האחיין שלי בנץ', 'זאת וזאתי' ו'טלוויזיה מהעתיד' עציון שיחרר לגמרי את ההרגשה היא. הוא מרשה לעצמו שיהיה נעים.
בימים האלה הוא מופיע בעונה השנייה של 'הטַבָּח' המצוינת בכיכובם של גל תורן וגורי אלפי, שמשודרת בימי ראשון ב־yes וב־STING+. שם הוא אפי, טבח עם חלומות אבל בלי עתיד גדול. אדם כועס שנשאר תמיד בצד ואף פעם לא מוביל. "אפי היה מאוד נוכח בעונה הראשונה. דמות קשוחה. הייתי עושה הרבה צחוקים עם גל וגורי בין הטייקים. הייתה מין אווירת מילואים של צחוקים וחיקויים. ואז ארז קו־אל היוצר רצה שזה יימשך אפילו שזה לא היה מחויב בתסריט. הוא כתב לי בעונה השנייה מין תפקיד בסגנון של מה שעשיתי. אפי הוא טבח עם צד מצחיק. זה הפגיש אותי עם המקומות שלי, בין קומיקאי לשחקן".
אתה מעדיף קומדיה על דרמה?
"אני אוהב את שני העולמות. אבל הקומדיה היא משהו שאני אוהב ועושה מאז שהייתי קטן. חיקויים של המשפחה. חיקויים של אנשים בבית־שמש, העיר שגדלתי בה. כשהייתי משועמם בבית־שמש, אמא שלי הייתה אומרת לי, לך, צא החוצה, תסתכל על אנשים. זה פשוט. וזה סקיל שפיתחתי מגיל מאוד קטן".
התפקידים שקיבלת במהלך השנים התאימו למה שרצית?
"למדתי בבית צבי וקיבלתי הרבה במה בבית ספר. אבל נתנו לי תמיד תפקידים כאלה לפי הטייפקאסט של הגיבור האירופאי, למרות שבתוכי רציתי את תפקידי האופי של זה עם הגיבנת, לא את הנסיך, וזה היה לא מכויל עם הלוק כל הזמן. זה לא חירמן אותי. כשהיו נותנים לי לעשות את השוטר או את ראש העיר הנוכל, הייתי נוצץ".
אתה עושה הרבה קומדיה ברשת. 'ארץ נהדרת' זה דבר שקורץ לך?
"לא הייתי מתנגד. 'ארץ נהדרת' זה כמובן מקום שאני יכול ליצור בו וגם להתפרנס ממנו, אז יהיה שקר להגיד שלא אשמח. אבל החיים שלי טובים גם אם יקראו לי וגם אם לא".
גורי מגלם את נמרוד, שעובר משבר כזה של גיל 40. לא בטוח במקום שלו. מערער על כל משבצת שבטוחה אצלו. קריירה, זוגיות. איך אתה חווה את ההתבגרות?
"עברתי את משבר גיל ה־40 בגירושים, ועם הנדודים שעברתי. זה קרה בגיל 40 בדיוק. אני מאוד שמח היום שעברתי שנים כאלה שבורות ומנופצות. זה היה מסע לגילוי עצמי".
× × ×
ההבנה שהוא רוצה להיות מאחורי המצלמה או מלפניה הגיעה מוקדם מאוד בילדות. מלבד רגע אחד שהוא חשב להחליף את הרצון במציאות מקומית יותר. "הרגשתי מאוד מנותק בצבא. שירתי כחשמלאי מטוסים ולא הרגשתי מאותגר בשום צורה. הרגשתי שהצבא מוריד אותי. שאני לא מגשים את עצמי. במקביל, הרגשתי שבית־שמש עטפה אותי. הייתה לי אז חברה בפעם הראשונה וקצת איבדתי את עצמי. ואז עלה לי רעיון לפתוח חנות בגדים ולחיות חיים שקטים כאלה, נוחים".
אז מה קרה?
האהבה הזו הסתיימה וחזרתי לעשתונותיי. התעוררתי על חיי שוב, האהבה קצת גרמה לי לאבד את עצמי. אחרי הצבא הלכתי ללמוד בבית צבי. זו הייתה בועה. פלנטה אחרת. הייתי מכוון מאוד לתיאטרון. חשבתי שזה מה שאני רוצה".
מה קרה אחרי הלימודים?
"הרגשתי שיצאתי לתוך כלום. הכינו אותנו בלימודים שזה יכול לקרות, היו מורידים אותנו. אומרים של־90 אחוז בכלל לא תהיה עבודה, שניפלט מהמקצוע. אתה שומע את זה וזה קשוח, אבל לחוות את זה על בשרך זה כבר עניין אחר לגמרי. לא קיבלתי שום תפקיד חוץ מבתיאטרון עד עשר שנים אחרי שסיימתי את הלימודים".
איך הסברת את זה בזמנו לעצמך?
"הייתה תחושה שלא רואים אותי, שאני הולך לאיבוד. ככל שעובר הזמן אני מבין שאני לא קורבן של כלום. הרבה שנים חשבתי, איך לא רואים אותי? איך לא מזהים את הכישרון שלי? איך זה תקוע? הייתי ממורמר. למרות שאמרתי לעצמי, זה לא אני. הרגשתי שאני מוכשר. קצת אני נגד כל העולם. ברגע שהתחלתי ליצור, להראות את עצמי, הרגשתי אחרת. הבנתי שאני מתחבא באיזה תיאטרון מחתרתי, עבדתי אז אצל ניקו ניתאי. שאני סוחב אגו ממקום שלא עשה לי טוב. היום אני כבר לא חושב מהמקומות האלה".
באותה תקופה התפרנסת מהתיאטרון?
"לא. עבדתי גם כמרכזן בסינמטק וכברמן במסעדת פסטה מיה. באיזה שלב פתחתי בר יין, מכלום שהיה לי, נכנסתי להרפתקה שהייתה מאוד מעניינת. ולא, הדברים לא קרו לי במקצועי. עשיתי הצגות וקיבלתי ביקורות. ביקורות לא טובות. רק הצגה אחת הצליחה וטסנו איתה מסביב לעולם. זה החזיק אותי. נתן לי תחושה של העולם הגדול. אחרי עשור כזה החלטתי ללכת ללמוד תסריטאות בסם שפיגל. הלימודים שם החזירו לי את חדוות הקולנוע".
באותה תקופה גם התגרשת מאם בתך.
"אנחנו עד היום אוהבים וביחסים טובים, פשוט הרגשנו שאנחנו צריכים לחיות את החיים שלנו בנפרד. הרגשנו שאנחנו קצת מכבים את המנועים שלנו ובחרנו להפעיל אותם מחדש בנפרד. זה היה קשה בכל מיני מובנים".
איפה היו הקשיים?
"יצאתי לנוודות. בהתחלה לקחתי חדר בפלורנטין באמצע החורף, בלי גג, עם קירות אסבסט ובלי בידוד. יצאתי באמת לתוך הפחדים. ואז התחלתי כזה לנדוד בין סאבלטים, לקחתי דירה ועזבתי אותה, גרתי אצל ההורים".
מתי הרגשת שדברים מתיישבים?
"זה היה קצת אחרי יציאת הסמארטפונים והייתי מצלם עם סבתא שלי כל מיני סרטונים. היא הייתה אדם בידור. ככה היא הייתה אומרת על עצמה. העליתי את הסרטונים לרשת וזה התפוצץ. פעם ראשונה שהרגשתי שזו הבמה שלי. אחרי זה דברים התחילו לזוז ובאמת שמתי זין על הכל".
× × ×
שעה לתוך הראיון ועציון מרים את היד בשמחה כדי להגיד שלום ליוסי מרשק שעובר ברחוב. אחרי חיבוק ושיחה קצרה מרשק ממשיך בדרכו. חוץ מהיותו קולגה, מרשק הוא גם בן הזוג לשעבר ואבי ילדיה של השחקנית ובת הזוג הנוכחית של עציון, נעמי לבוב. מרשק ולבוב היו זוג במשך כמעט ארבע שנים, שבמהלכן הפכו הורים לבת. הם שמרו על קשר טוב וארבע שנים אחר כך החליטו להביא ילד נוסף, במסגרת של הורות משותפת.
עציון מכיר את שניהם לא מעט זמן. את מרשק מלימודי המשחק בבית צבי ואת לבוב מהתעשייה. "יצא לנעמי ולי להתראות פה ושם. תמיד היינו אומרים אהלן־אהלן כזה, לא היינו חברים קרובים. שיחקנו בני זוג ב'בלאדי מורי', אבל הפכנו לזוג רק אחרי הרבה זמן".
כמה זמן אתם יחד?
"שנה וחצי. אנחנו לא גרים יחד ולוקחים את זה מיום ליום. אנחנו כל יום שואלים את עצמנו, מה זה הדבר הזה, לאן אנחנו הולכים? אנחנו גם לא מחפשים יותר מדי שליטה על מה יהיה ואיך. יש לזה את המורכבות של זה, אבל יש בתוך זה גם הרבה מאוד חיים".
איך מתקיימת המערכת המורכבת שאתה מדבר עליה? אתה מגיע עם ילדה, היא עם ילדה ותינוק, בקשר לא הכי שגרתי.
"הבנות שלנו חברות טובות ואני מאוד אוהב את יוסי ואת המשפחה שלהם. ביני לבינה אנחנו מרגישים שיש איזה חיבור בין הנשמות שלנו. נעמי מדהימה".
לה יש שני ילדים. לך יש אחת. אתה חושב על עוד ילד?
"אני לא פוסל את האפשרות שיהיה לי עוד ילד בחיים, זו לגמרי מחשבה שמתקיימת בי".
