אבל כבד ירד על היישוב גבעת אבני שבגליל התחתון עם היוודע דבר מותו של סמ"ר שי לוינסון (19), חלל צה"ל שגופתו מוחזקת בעזה. "שלושה חודשים לא ישנו, לא אכלנו, היינו בשגרת חיים מטורפת", סיפרה משפחתו על הימים הקשים שעברה מאז 7 באוקטובר ועל תחושת חוסר הוודאות.
לוינסון נחטף לרצועה בידי מחבלי חמאס מאזור עוטף עזה ב־7 באוקטובר, והוגדר כחטוף שגורלו אינו ידוע מאז מתקפת הטרור של חמאס. לאחר איסוף ממצאים במהלך הלחימה בעזה, קיבלה משפחתו של החייל הודעה שהוא נהרג כבר במתקפת הפתע, ושגופתו מוחזקת כאמור בידי חמאס ברצועת עזה. הוא פיקד על טנק שהדף מחבלים שחדרו לשטח ישראל באמצעות אש פגזים, עד שנפל בקרב.
לוינסון נולד בעמק חפר ועבר עם משפחתו לגליל התחתון כשהיה בן ארבע. הוא למד בבית הספר "כדורי", ובמקביל היה שחקן מצטיין ובולט בקבוצת הכדורעף של עילבון שבגליל. "החלום הגדול של שי היה להגן על המדינה והוא שילם בחייו על הגנת המולדת", אמרו במשפחתו.
הוריו שלומית וכוכב היו בטיול באוסטריה כשפרצה המלחמה. "כשהתחילו הדיווחים הקשים מהארץ שלחתי הודעה לשי 'שלח סימן חיים שהכל בסדר'", סיפרה האם, "הוא לא ענה. אמרתי לעצמי 'הוא עסוק הוא בפעילות, הוא נלחם והכל בסדר'. יום למחרת בדקנו וראינו שוב שהוא בבארי ולא זז בכלל, זה התחיל להיות חשוד. נחתנו ביום רביעי, ושעה אחרי הנחיתה הייתה דפיקה בדלת של קצין העיר שאמר לנו ששי נעדר. אחרי כמה ימים הודיעו לנו שהסטטוס השתנה מנעדר לחטוף". בן לוינסון סיפר כי אחיו היה "תלמיד מצוין וספורטאי מצטיין בכל תחום. הוא היה הדבק של החבורה שלו, צנוע, התנדב. הוא רצה להתגייס לקרבי למרות שהפרופיל שלו לא ממש אישר לו בגלל סעיף ראייה, אבל זה היה לו חשוב, הוא ויתר על מעמד של ספורטאי בשביל זה. לא הייתי יכול לבקש אח יותר טוב".
האח סיפר כי כשפרצה המלחמה היה בקבע, השתחרר במהלכה והמשיך לשירות מילואים - שם היה עד לפני שלושה שבועות. "כששינו את הסטטוס של שי לחטוף זה נתן פרץ של תקווה חדשה, עד שהודיעו שהוא כבר לא יחזור חי. החיים פשוט נעצרו, אין דרך אחרת להגיד את זה. בסוף צריך לסמוך על הצבא. אני סומך עליו, הייתי חלק משמעותי ממנו".
הוא הדגיש: "אני לא רוצה לסכן אף חייל חי כדי לחלץ את גופתו של אחי מעזה. לא שווה שלי יהיה קבר להגיע אליו, אם המחיר הוא שגם למשפחות נוספות יהיה קבר. אני מאוד מאמין במה שהצבא עושה וסומך עליו במאה אחוז".
דינה לוינסון (77) מזכרון יעקב, סבתו של שי, ספדה: "נער בן 19, מה כבר אפשר להגיד עליו? הוא היה בתחילת החיים שלו, זה ניצן שעוד לא התחיל לפרוח אפילו. ילד משכמו ומעלה, תרתי משמע. הוא שיחק כדורעף בעילבון, 1.90 פלוס. ילד שדגל באחדות, בקירוב לבבות ובדו קיום. זה הרבה יותר נורא לאבא ואמא שלו, מגדלים ילד 19 שנים, ובן רגע נגדע ענף של משפחה".
