על הפיקדון. מדינת ישראל היא פיקדון: לאדם החילוני - פיקדון ההיסטוריה, פרי ההתעוררות הלאומית הקרויה ציונות. לאדם הדתי היא גם פיקדון ההשגחה העליונה. לזה ולזה אין ארץ אחרת. בעיניי המתקפה האנטישמית מחזקת את הנחיצות שבהמשך קיומו של המפעל הציוני. "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" אומר לנו ספר שמות. אבל לשם כך - במיוחד בימי מלחמה הרת עולם - אנו זקוקים לרצינות, לאחריות, שתחלחל מן הלוחמים לפוליטיקאים שעל קבלת ההחלטות. אינני רוצה להכליל, יש ויש, אבל לשמע "ימי הקטנות" העגומים מתוך הממשל פעם אחר פעם אתה שואל עצמך, האם לנער הזה התפללתי? התלמים המפוארים שנחרשו צריכים להמשיך, למימוש דברי הנביא עמוס "ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו" - שכל כך מתאימים לנו היום בימים נוגים, ונוטעים תקווה, בתנאי של הפנמת כובד האחריות כולו על ידי הנושאים בו. וכדברי אמי המנוחה, "המדינה טרם גמרה להיבנות".
על ירדן. פיסת היסטוריה: לפני 100 שנה בדיוק, בינואר 1924, יצאה לעמאן משלחת מירושלים, ובה אנשי ההנהלה הציונית בראשות לויטננט־קולונל פרדריק קיש (סבו של שר החינוך, שנפל לימים בקרב כבריגדיר במלחמת העולם השנייה), הוועד הלאומי בראשות דוד ילין, ואפילו הרבנות הראשית, על ידי הראשון לציון הרב יעקב מאיר. הם נפגשו עם השריף חוסין ובנו האמיר (לימים המלך) עבדאללה, אבותיו של מלך ירדן הנוכחי: עבדאללה היה מושל ירדן מ־1921 במסגרת המנדט הבריטי, ולימים מ־1946 - מלך. בפגישה נזרעו יחסים משמעותיים שהתקיימו חרף משברים עד הירצחו ב־1951. כתום 100 שנה יש שלום בין ישראל לירדן, והייתה לי הזכות לעמוד בראש משלחתנו להסכם השלום בהנחיית ראש הממשלה רבין ב־1994. אכן, שלום זה אינו כפי שהיינו רוצים, וירדן - המקיימת יחסי ביטחון עם ישראל - מכפישה אותנו, בגלל הרוב הפלסטיני בתוכה, ושר החוץ שלה מצטיין בכך תדיר, כולל הידחפות לתיק בהאג. כמי שכואב על איכות יחסי השלום האזרחיים לעומת תקוותינו, אף שאמנם לא אחת שגתה ישראל בזלזול בירדנים, אציין כי יש לנו כלפיהם מנופים שאין להמעיט בערכם. יחסים הוגנים הם תדיר דו־צדדיים, ויש לשלום שני הורים.
על התקציב. אינני מתיימר לבקיאות ברזי התקציב החדש, אך ישבתי שנים רבות ליד שולחן הממשלה וחזיתי בסחר־מכר המתמיד סביבו. אתייחס לשניים: הקיצוץ בגדול בתקציב למגזר הערבי, ככל שיאושר, הוא משגה. יש לכולנו עניין ביחסי שותפות בין יהודים לערבים בישראל. תקציב לגישור על פערים הוא אחת הדרכים לכך. קיצוצו מסמל את ההפך. סוף מעשה במחשבה תחילה. שנית, הקיצוץ בתקציב הספריות הציבוריות, כבשת הרש. אנו עם הספר, ורבים מכל המגזרים ממש, כולל במשפחתי - קוראים בספריות הציבוריות. רבים, לרבות מבוגרים, אינם מתחברים לקריאה במחשב. אחרים אין ידם משגת, והנפגעים העיקריים יהיו מעוטי היכולת. תספורת לספריות היא משגה כבד, אף מביש.
על אמנון רובינשטיין. אמנון רובינשטיין, שנלקח עתה בשיבה טובה, היה מורי בלימודי המשפטים (לא קרוב משפחה), ולא אשכח את מכתבו בקיץ שלאחר מלחמת ששת הימים, כהערכה על ציון טוב שקיבלתי, כלשונו: "בימים שבהם הדעת היתה נתונה לעניינים אחרים". זכיתי לשבת בסמוך אליו ליד שולחן הממשלה, הוא כשר ואנכי כמזכיר, ולקיים דיאלוג מתמיד בתחומים שונים, בעיקר משפטיים. לא יישכחו דמעותיו לשמע התפילה ביום זכרון השואה ביד ושם. כחודש לאחר שנמסרה הודעה כוזבת על פטירתו, ובשובו לכנסת, הגעתי כיועץ משפטי לממשלה לוועדת החוקה בכנסת שבראשותו, ובירכתי "את מורי הוותיק פרופ' רובינשטיין שנלקח מעמנו זמנית". תרומותיו הרבות כמניח יסודות עיוניים למשפט החוקתי בישראל, כמנהיג אקדמי בשלוחת האוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטת תל־אביב ובאוניברסיטת רייכמן, כאיש פוליטי הגון ומאוזן, וכציוני ויהודי החרד למדינה - חרותות בכבוד בתולדות המדינה.
