24 חללים ביממה. חלל בכל שעה. 24 קצינים וחיילים שמצאו את מותם בעזה. 24 אנשים צעירים, שיש להם הורים, נשים וילדים, חברות וארוסות, אחים ואחיות. 24 אנשים עם חלומות ותוכניות לעתיד מואר ומבטיח, שנקטעו ברגע אחד. 24 משפחות שעולמם חרב עליהן בין לילה.
עוד יתומים. עוד תינוקות שלא יכירו את אבא שלהם. עוד אלמנות צעירות שאיבדו את אהבת חייהן. 24 תמונות של פנים צעירות שנוספו לגלריה גדולה של מי שלא יזדקנו לעולם. 24 אנשים מכל רחבי הארץ: תפוח, רהט, רמת־גן, קריית ארבע, חיפה, יהוד־מונוסון, תל־אביב, פרדס חנה, ראש־העין, באר־שבע, הרצליה, בני דקלים, ראשון־לציון, גבעתיים. אנשים שעזבו הכל, משפחות, לימודים, עבודה, טיולים כדי להציל את מדינת ישראל. כל סיפור חיים של חלל כזה - קורע את הלב. עולם שלם שנגדע בראשיתו.
נדמה שהאנשים הכי טובים נבחרו למות כדי להזכיר לנו את מה ששכחנו זה מכבר - איזה אנשים טובים יש כאן. אסון שכאילו קרה כדי להוכיח את מה שאינו זקוק להוכחה, ששם, בחאן־יונס, בלב המאפליה, נלחמים שכם לשכם ישראל הראשונה והשנייה.צבא העם. ושאם יש משהו אחד טוב שיצא מכל הזוועה שעוברת עלינו מאז 7 באוקטובר, זה שהעימות המתועב הזה הסתיים. שעם היוודע זהותם של החללים ומקום מגוריהם אתמול, תם הפולמוס המרושע, המבחיל, כמו במשפט שנאמר בשידור לפני שבועיים: "אנחנו רואים טוב מאוד מה הבית של החיילים שם, בצבא היבשה. זו לא מדינת יהודה שממלאת את בתי הקברות? איזו מדינה נלחמת עכשיו – לא מדינת יהודה? אנחנו הצבא. אנחנו שומרים עליכם. מדינת יהודה עכשיו נלחמת".
אז זהו. זו לא חזית של מדינת יהודה מול מדינת ישראל. וזו לא מדינת יהודה שמגנה על מדינת ישראל. זו מדינת ישראל כולה שנלחמת. והסיפורים שמציפים ערב־ערב את הערוצים, סיפורי גבורה של נשים וגברים מכל הארץ - רק מוכיחים את זה. היום הזה, היום הקשה ביותר מתחילת המלחמה, הוא אולי לא יום טוב להזכיר את הרוע שתכליתו להסית ולפלג, להחזיר אותנו לשיח המשסע הזה. זה יום עצוב מדי. כואב מדי. ואולי, כל יום הוא טוב כדי שנזכור תמיד איפה היינו ולאן מנסים למשוך אותנו בחזרה.
זו מדינה באבל. והאבל הכבד שנפל אתמול על הציבור הישראלי, שכבר יותר משלושה חודשים קם כל בוקר ברעד וחלחלה להודעת דובר צה"ל והולך לישון עם הצער והמועקה של אירועי היום - הזכיר לנו את מה שפגשנו באותה שבת נוראה. את הסולידריות, האחווה, הרעות, העזרה הדדית והאכפתיות. את כל מה שהיינו פעם. ואת מה שנלקח מאיתנו. זה הזכיר לנו גם את מה שהתחיל להתרופף בתקופה האחרונה, כשנדמה ששוב הרוע משתלט עלינו. הפוליטיקה הקטנה, האינטרסנטית, המגזרית. פוליטיקה של הישרדות. של טובות הנאה למקורבים. של הפניית עורף למי שנזקק באמת - לטובת הבייס והמגזר. תרבות של ספינים, של שקרים וחצאי אמיתות, של בריחה מאחריות. של הטלת אשמה על האחר. ושל שנאה. כן, חזרנו לשיח של שנאה.
רק שלא נשכח לעולם את מי ששילם את המחיר. ושנהיה ראויים לכל האובדן הזה.
שכל הדם הצעיר הזה לא נשפך, ועוד יישפך, לשווא.
