"אין שום היגיון בזה שהורים יקברו את הילד שלהם", מיררה בבכי יפה, אמו של רס"ם (מיל') ברק חיים בן ואליד, שנהרג שלשום בפיצוץ ברצועת עזה.
ברק, תושב ראשון־לציון, היה מפקד כיתה במילואים בגדוד 6261 של חטיבה 261. הוא הותיר אחריו אישה – אנה, ילדה בת שלוש – נוגה, הורים – יפה ואבי, ושני אחים קטנים – אילון ונועם. ברק סיים תואר ראשון בכלכלה ועבד כאנליסט בחברת טבע. מכריו סיפרו כי הוא אהב מאוד גלישת גלים, לשחק כדורסל ובעיקר את המשפחה.
אתמול נערכה הלווייתו. מאות בני אדם היו שם, ביניהם חלק מחבריו למילואים שיצאו במיוחד מעזה והקריאו הספד ששלחו הלוחמים שנותרו בח'אן־יונס. האם, יפה, ספדה: "ברק, בני, בכורי, אהוב שלי, הכל אני מוכנה לקבל, רק לא את התואר זיכרונו לברכה ולא גיבור ישראל. אם היית יודע מה הולך כאן, היית מת. אף פעם לא רצית שזרקורים יהיו עליך, אבל זה מה שיש. עשית את הכל בשקט, אבל הכי מצוין שאפשר. זכינו שהיה לנו בן כמותך, אח כמותך ואבא כמותך, אבל אלוהים, זה היה כל כך קצר. תשמור על נוגה הקטנה מלמעלה".
האב, אבי, סיפר: "ההשכמה שלי היום הייתה עם דפיקות מוזרות בדלת בשעה חמש בבוקר. אני מסתכל דרך העינית, רואה שלושה קציני צה"ל, ומבין: אנחנו כבר לא יכולים לברוח". הוא סיפר כי ברק וחבריו לצוות בסיירת גבעתי "היו כמו משפחה קטנה. נוסעים לסקי ביחד, בקיץ ישנים על מזרנים בדשא, והם גם נפלו יחד בעזה: ברק שלנו, ביסמוט, מתן לזר, רפא ואיתמר. בחייהם ובמותם לא נפרדו".
