גדי איזנקוט, שהיה המזכיר הצבאי של אריאל שרון בתחילת האינתיפדה השנייה, הזכיר לאחרונה לעמיתיו מה קרה במבצע חומת מגן, המבצע הצבאי שהחזיר לצה"ל את השליטה במעוזי הטרור וסיים את טרור המתאבדים. אני מצטט את דבריו ממקור שלישי. "למבצע היו שתי משימות", אמר. "לחסל את הטרור ולמוטט את הרשות הפלסטינית. היום, 22 שנה לאחר המבצע, יש טרור ביהודה ושומרון וגם הרשות הפלסטינית קיימת".
זכרו של מבצע חומת מגן עולה לפעמים בדיונים על המלחמה באולפני הטלוויזיה. המבצע היה הירואי. ההצלחה מרשימה. חבל שפרשנים קושרים למבצע הישגים שלא היו לו. על פי הפרסום הרשמי המבצע נמשך חודש וחצי, באביב 2002. יש מי שטוען שהמבצע נמשך שנתיים; יש מי שטוען שהוא נמשך עד היום.
המסקנה ברורה: בסבבי המלחמות בזירה הפלסטינית אין ניצחונות מוחלטים. חבל שאין: ישראל והאזור היו יוצאים נשכרים אם ארגון הטרור הג'יהאדיסטי חמאס היה מושמד עד החמאסניק האחרון. אבל אחד הדברים שלמדנו במלחמותינו הוא שמי שמתיימר להשיג בשדה הקרב יותר ממה שהוא מסוגל לבלוע גומר באסון. ישראל ניצחה את אויביה בדרך אחרת - במה שעשתה בין הסבבים. כמו שמזכיר לנו מפעם לפעם עמיתנו תומס פרידמן, איש הניו־יורק טיימס, כאשר הארגונים הפלסטינים בזבזו את ההפוגות בין הסבבים על טרור, שחיתות, טיפוח שנאה וחפירת מנהרות, ישראל בנתה כלכלה חזקה, צבא מודרני, דמוקרטיה תוססת וחיים הוגנים. חמאס ניצח ב־7 באוקטובר. אין מה לקנא בניצחון הזה.
ביום שני אחר הצהריים חטפנו מכה קשה. האירוע שבו נפלו 21 לוחמים התרחש סמוך לגבול, מול קיבוץ כיסופים. זאת הייתה תקרית בשולי המלחמה: לא היה לה קשר למאמץ הצבאי העיקרי, במערב חאן־יונס. כמו רבים אחרים התקשיתי להכיל את הצער והכעס מול נפילתם של חיילים, בעיקר נפילה שלכאורה אפשר היה למנוע. עם זאת, אני יודע שזה טבעה של מלחמה. מלחמות לא באות עם תעודת ביטוח.
במלחמות שמנהלות מדינות דמוקרטיות מה שקובע הוא לא מספר ההרוגים בקרב האויב אלא מספר ההרוגים בקרב כוחותינו. זה נכון גם לגבי המלחמה הנוכחית, שצדקתה לא עומדת לוויכוח. מנקודה מסוימת הציבור מתחיל לעשות את חשבון המחיר מול ההישגים, העלות מול התועלת. אני לא חושב שמניין הנופלים ביום שני שינה במשהו את תמיכת הרחוב הישראלי במלחמה, אבל במבט לעתיד גם למחיר יש משמעות.
כך היה בלבנון: כל עוד מספר הנופלים לא עלה על כמה עשרות בשנה ישיבת צה"ל בלבנון זכתה לתמיכה ציבורית רחבה. אסון המסוקים, בפברואר 1997, הפך את הקערה על פיה. המחאה גאתה, ואהוד ברק ובנימין נתניהו, שני המועמדים לראשות הממשלה, נאלצו להתחייב לסגת לקווי שביתת הנשק (ברק ניצח בבחירות ועמד בהבטחתו).
מה שצריך להדאיג אותנו בשלב הזה של ההתכתשות, גם בעזה וגם בגבול לבנון, הוא הפער המתרחב בין התפיסה של הדרג המדיני, התפיסה של הדרג הצבאי, הציפיות בציבור, ההבנה האמריקאית והמציאות בשטח. אני מקווה להתייחס ביתר פירוט לסוגיה הזאת בעוד יומיים, ב"המוסף לשבת", אבל בינתיים אעלה כמה נקודות בקצרה.
נתניהו מבטיח יום יום שהמלחמה תימשך עד לניצחון מוחלט על חמאס. הוא לא מבהיר מה טיבו של הניצחון הזה, איזו מציאות יוליד. התפקיד של הדרג המדיני הוא להפוך הישג צבאי להסכם, לעתיד שאפשר לחיות בו. נתניהו פטר את עצמו מאחריות לעתיד.
צה"ל מדגיש את ההישגים שלו בשטח: פורקו 17 גדודים של חמאס. כל גדוד של חמאס מגיע לגודל של חטיבה־מינוס בצה"ל. הגדוד ה־18 נכתש עכשיו בחאן־יונס. 24 גדודים יש לחמאס בסך הכל. נהרגו עד 10,000 מלוחמיו (יש מי שנוקב במספר נמוך יותר וטוען שלא כל מי שהשתייך לחמאס נחשב ללוחם). אבל הצמרת של חמאס, אותם שלושה או חמישה שניצבים בראש רשימת המבוקשים, שורדת וגם הלוחמים שורדים ופועלים: המלחמה הפכה את הארגון מצבא מאורגן לארגון גרילה. היא לא שיתקה אותו ולא הכניעה אותו, או ריככה את התנאים שלו לשחרור החטופים. הציפיות בצה"ל בנושא הזה לא התמלאו.
והעיקר, בהיעדר החלטות בדרג המדיני ההישגים הצבאיים נשחקים והולכים. הסירוב של נתניהו לקבל החלטות לגבי היום שאחרי מחזיר את חמאס לתמונה ומוביל את ישראל לעימות קשה עם הממשל האמריקאי ועם המדינות הערביות המתונות.
בהיעדר החלטות צה"ל עושה מה שהוא יכול על דעת עצמו. צמצום הכוחות ברצועה, מה שמכונה שלב ג', נעשה ללא הנחייה מהקבינט. למישהו בלשכת ראש הממשלה יש אולי עדיין תקוות שהלחימה במערב חאן־יונס תספק תמונת ניצחון שאפשר יהיה להתפאר בה. איזנקוט, בראיון המרתק שהעניק לאילנה דיין, הבהיר שלהערכתו לא תהיה תמונה כזאת. גם אנטבה לא תהיה כאן. אני מעריך שזה הלך הרוחות גם בצמרת צה"ל.
כמו ערב הפסקת האש שהחזירה הביתה חלק מהחטופים, ישראל זקוקה לעסקה כמעט כמו חמאס. אין כרגע עסקה: יש רק רעיונות ישראליים בלתי מחייבים שנלחשים באוזניהם של הקטארים והאמריקאיים. הלוואי שתהיה: היא לא רק תחזיר עוד חטופים אלא גם תספק לדרג המדיני סולם לרדת בו אל קרקע המציאות.
