מאז שנוצר, יום השואה הבינלאומי נשא בעיניי ריח של צביעות - והשנה יותר מתמיד.
עצרת האו"ם החליטה ב־1 בנובמבר 2005 לקבוע את 27 בינואר, יום שחרור אושוויץ על ידי הצבא האדום, כתאריך הזיכרון הבינלאומי לשואה. לפני ארבע שנים זכה היום לשדרוג כשנהרו לירושלים מנהיגי רוסיה, גרמניה, איטליה, צרפת, גיאורגיה, ארגנטינה, מלכי ספרד והולנד, מי שהיה אז יורש העצר הבריטי והיום מלך הממלכה המאוחדת צ'ארלס וסגן נשיא ארה"ב מייק פנס. כולם במילים נמלצות שרו בווריאציות שונות את ההבטחה "לעולם לא עוד". לא האמנתי להם אז, והיום פחות.
בכל המדינות הנכבדות הללו, ולא רק בהן, מתחוללות חודשים לבקרים הפגנות עם סיסמת הג'נוסייד המודרנית של "פרום דה ריבר טו זה סי" - מדינה פלסטינית מהנהר לים: או במילים אחרות, קריאה לטיהור אתני של ישראל מיהודים. אף אחד מראשי המדינות המתקדמות ביותר במערב, לא העז להכריז וליישם: “במדינה שלי, אסור לקרוא למחיקת העם היהודי מנהר הירדן עד הים התיכון, ומי שיקרא לרצח עם יגורש”.
בינתיים, האו"ם מעמיד עכשיו לדין את מדינת ישראל שנלחמת את מלחמת ההגנה של חייה נגד רוצחים מעוותים שקיבלו את השראתם מבית היוצר הנאצי. איש לא מזכיר שקרוב לאלפיים שורדי שואה עזבו את בתיהם בגלל איומים מצפון ומדרום, שמשה ריגלר (בן 91), שורד שואה, נרצח בקיבוץ חולית עם מטפלו. שצאצאיהם של עשרות ניצולי שואה נחטפו לעזה. שבין ההרוגים יש מאות צאצאים של ניצולי שואה, כמו ענר שפירא הי"ד, שהציל ממוות רבים במיגונית ברעים.
האם צריך עוד הוכחה לתמיכה של העולם בחמאס? לא מדברים בבית הדין על איומי חמאס, חיזבאללה ואיראן, המרחפים על כ־120,000 שורדי השואה החיים היום בישראל, וגם על מיליוני הצאצאים שלהם - דור שני, שלישי, רביעי, ואפילו חמישי, שהיו מאז ומתמיד מגש הכסף והדם של המדינה.
יום השואה הבינלאומי, שהעולם חיבק אל ליבו מנימוקים פוליטיים סמליים חסרי משמעות, לא מדבר אליי. אפילו הבחירה ביום שחרור אושוויץ על ידי הצבא האדום מצביעה על ניתוק מהמציאות: רק 2,000 מבין ניצולי מחנה ההשמדה הגדול ביותר בהיסטוריה היו במקום בעת השחרור, בעוד 40,000 מבין 60,000 המוזלמנים שהובלו עשרה ימים לפני כן אל צעדת המוות, הגיעו כבר מתים למחצה למחנות שונים בגרמניה. רק חלקם יגיעו חיים לסוף המלחמה.
יום בינלאומי מתאים לעולם המגיר דמעות תנין על יהודים מתים - כי זה נוח לבכות בלי לפעול למענם. זה נוח שארגון העזרה הרפואי הגדול שלו, הצלב האדום, לא נוקף אצבע כדי להביא דוח מינימלי על מצב החטופים ומספרם, שלא לדבר על בדיקות רפואיות ווידוא הגעת תרופות. הדנ”א של הצלב האדום לא השתנה מאז השואה, אז פעילי הצלה שונים נפגשו עם נציגי הצלב האדום בשווייץ, ונתקלו בקירות אטומים.
אין זכר לחסידי אומות העולם. אנשי העוטף היו מטי השכם הגדולים ביותר של העזתים. המעסיקים, המסיעים חולים לישראל, לא פעם נגד דעת הקהל הישראלית. אפילו בפולין ובגרמניה הארורות בתקופת השואה, נמצאו חסידי אומות העולם שהסתכנו למען יהודים.
איפה חסיד אומות העולם העזתי שהרים אצבע כדי לסייע בטיפול בג'ינג'ים, בקשישים, בנערות שנאנסו? שהבריח אפילו חטוף אחד חזרה לישראל? איפה שוחרי חירות האדם האירופאים והאמריקאים, שיודעים להפגין על כל עץ זית עקור ביהודה ובשומרון? כמה מהם הפעילו קשרים - ויש להם כאלו - שלא לדבר על להיכנס לעזה, בניסיון לאתר חטופים וחטופות שלא עשו לאיש דבר?
יום השואה הבינלאומי לא מרגש אותי. הניצחון שלנו הוא בכך שאנו חיים. במאות אלפי האנשים שחיים בארץ הזאת ומנציחים בני משפחה שנספו. ב"שבטים המשפחתיים" שהקימו הניצולים כנגד כל הסיכויים. בעוצמות שהעבירו ויצקו בצאצאיהם, בהם מי שלוחמים היום בעזה. ובהבטחה האלוקית שעם ישראל יחיה. העם ששרד את חורבן הבית, האינקוויזיציה ואת השואה, ייצא גם מן הימים הקשים האלו, חי ונחוש להוכיח שהוא ראוי לשמירה האלוקית המיוחדת עליו.
