"התיעודים של המנהרות גרמו לי להצפה, אבל אני בחוץ, אז זה לא כאילו שחזרתי לשם. אני לא צריכה תמונות בשביל לזכור, הכל זכור וחקוק לעד. זה לא המקום האחרון שהיינו בו, והיו בו עוד חטופים כשעזבנו". כך סיפרה אתמול דניאל אלוני, שנחטפה לרצועת עזה עם בתה אמיליה, ושוחררה עימה בעסקת החטופים, אחרי 49 ימים.
התיעוד שהציג צה"ל, של המנהרה שאליה הגיעו הלוחמים, גרם להצפה רגשית אצל רבים מהחטופים והחטופות ששהו בה. "היינו במנהרה הזאת ספציפית שבוע בערך", שיחזרה אתמול אלוני. "מדובר על חדר קטן מאוד, ברוחב לא עולה על שני מטרים. שם נדחסו 16 אנשים, אחד ליד השני, על מזרנים. הייתה שם בעיה קשה מאוד של אוויר, כתוצאה מהדחיסות. לא היו מים בתקופה שאנחנו היינו שם. לא יכולנו להתקלח, והביאו מים איכשהו. אין מים זה אומר שגם אין שירותים. אפילו אין איך לשטוף לבת שלי את הידיים. יום אחד, כשקילחתי אותה בחצי בקבוק קולה מלא במים, אחת החטופות כעסה עליי שגמרתי להם את המים.
"הלחות הייתה מטורפת", הוסיפה אלוני. "היה מחסור נורא בחמצן. הבגדים פשוט לחים ואנחנו עם אותם בגדים ימים על גבי ימים, דחוסים, מסריחים. הלחות נדבקת בך. אי־אפשר לנשום, אין אוויר. שני המאווררים שרואים בתמונות פעלו לסירוגין. היו שעות ארוכות שלא היה ניתן להפעיל אותם. האווירה הכללית היא תחושה קלסטרופובית נוראית. אי־אפשר לזוז או להתהלך, לחלץ עצמות. אין כמעט מרחב הליכה. החלק של הדשא הסינטטי שרואים הוא בערך 20 או 30 ס"מ, וצמודים אליו היו המזרנים. אמיליה ואני היינו על אותו מזרן, הוא היה לח נורא מהלחות". אלוני התייחסה לעצם הגעת הלוחמים למקום: "אני ממש לא כועסת על זה שצה"ל הגיע למנהרה הזאת 'רק' עכשיו", אמרה. "אני מעריכה את העבודה של צה"ל. המנהרות הן מבנים מסועפים, עצם הירידה של צה"ל לשם היא אירוע מאוד־מאוד קשה. כעס זה הדבר האחרון שאני מרגישה כלפי צה"ל. להפך, אני חושבת שהכניסה של החיילים למנהרות מסכנת אותם ואת החטופים, ואני חרדה לשלומם. מה יקרה אם יתקרבו אליהם וחמאס ירגישו שהם מתקרבים?"
את סינוואר, סיפרה אלוני, היא עצמה לא פגשה, "אבל אני יודעת שהוא נפגש עם חטופים אחרים".
הדאגה ליתר החטופים מדירה שינה מעיניה של אלוני: "אנשים שם פקעת עצבים. לא מרגישים טוב. מדוכאים. הייתה מישהי שנזקקה לבלון חמצן. חנה מנירים הייתה צריכה תרופה לסוכרת ולא הייתה. אני מאוד דואגת כי כמו המנהרה הזו אני יודעת שיש עוד רבות. יכול להיות שהאנשים מוחזקים שם באותם תנאים, גם אנשים מבוגרים מאוד. עזבנו אותם מיואשים ושבורי לב, חסרי תקווה ביום ה־49. מה יהיה ביום ה־111. המצב שלנו היה רע כבר אז. אני לא יודעת אם הייתי מגיעה ליום ה־111 בשבי ונשארת בריאה. ומה היה עולה בגורל הילדה שלי? אלה תנאי היגיינה גרועים ביותר. אנחנו יודעים שעם התגברות הלחימה יש בעיות גדולות של אספקה ותשתיות, איך זה משפיע? אני יודעת שיש קשיים במשא ומתן, אבל חייבים לעשות עסקה מיידית שתחזיר את כל החטופים. אם שוב יהיה מתווה של שחרור חלקי, יעברו עוד מאה ומשהו ימים ואני לא בטוחה שנזכה לראות אותם בחיים. קשה להסביר לאנשים שבחוץ, כי אף אחד לא יכול לדמיין מה זה להיות במנהרה. איך אפשר לחיות בלי אור שמש? הגוף מתפרק, הנפש מתפוררת. גם אם אנשים ייצאו משם, אני לא יודעת אם נוכל לשקם אותם נפשית, גופנית. כל יום שעובר הוא פוטנציאל לעוד גופה. אין משהו יותר דחוף מלהוציא את החטופים".
