באוגוסט האחרון התמוטטו השמיים בבית משפחת אמיר בקיבוץ רעים. חן, הצעיר מבין שני ילדיהם של מלכה ושבתאי, סייר בסיירת לביטחון עירוני (סל"ע) של עיריית תל־אביב, נהרג בעת מילוי תפקידו. בבוקר הוא עוד היה בביקור משפחתי בקיבוץ רעים, שבאותם ימים רחוקים של טרום 7 באוקטובר הרבה מאזרחי ישראל לא ידעו את מיקומו. אחר הצהריים, כשחזר למרכז, עלה על האופנוע לעוד משמרת יחד עם שותפו, עוז. בסביבות שש בערב זיהו השניים דמות חשודה מסתובבת ברחוב מונטפיורי, סמוך למוקדי הבילוי שהיו מלאים. חן יצר מגע, והמחבל שהבין כי נחשף ירה בראשו ונמלט. המחבל חוסל לבסוף, אך חן בן ה־33, נשוי ואב לשלוש בנות קטנטנות, לא שרד את הפציעה.
יחידת סל"ע אימצה מיד את המשפחה, כולל את האחות וההורים. במלאת חודש לאסון התקיים מסע אופנועים שהתחיל בתל־אביב והסתיים ברעים, שם הוחזר למשפחה אופנועו האישי של חן. איש מהמעורבים לא דמיין כי בקרוב מאוד, חודשיים ויומיים אחרי הפיגוע בתל־אביב, יתחולל קרב דרמטי על חיי משפחת אמיר, שגם בו יהיו מעורבים מחבלים. בפיתול של הגורל מצאה עצמה המשפחה - הוריו של חן, אחותו ובני משפחתה - בעיר שבה נרצח חן האהוב.
לא פחדתי
חן נטמן באדמת רעים. ב־6 באוקטובר, מספרת אחותו עדיה, עלתה יחד עם אמם, מלכה, לבית העלמין המשקיף על צומת רעים. "ביקשנו ממנו", היא מספרת, "שישמור לנו על המשפחה. על הילדים שלו, ועלינו". כמה שעות מאוחר יותר תקפו מחבלים את האזור, גם את קיבוץ רעים, והתפילה של עדיה ואמה הפכה חיונית מתמיד.
"התעוררנו לקול אזעקות בשש וחצי בבוקר", משחזרת עדיה, 53, קוסמטיקאית במקצועה, נשואה לליאור ואם לשני ילדים (15, 11), "אחרי 40 דקות התחילו יריות בקיבוץ, על אוטומט, מלוות בצעקות בערבית. אנחנו בית קיצוני ושמענו את זה חזק, למעשה מתחת לחלון. באותם רגעים לא פחדתי. הראש עבד אחרת, אופרטיבית. לקחתי קופסה של איקאה שהיו בה בובות, הפכתי ואמרתי לכולם: 'תכירו, אלה השירותים'. אספתי מהבית אלכוג'ל, מגבונים, ניירות טואלט ובקבוקי מים. נזכרתי שליעל, הבת שלנו, יש סליק של ממתקים מתחת למיטה. ככה החזקנו מעמד 26 שעות. חולצנו על ידי גדוד שהגיע ודפק על הדלת. עשינו דיון שלם עד שהסכמנו לצאת. שעות קודם פרצו לנו הביתה, דפקו על דלת הממ"ד, דיברו בעברית, הזדהו כחיילים, אבל משהו בשיח לא נראה לי ולא פתחנו. הם ניסו לפתוח בכוח, ואז בעלי והבן החזיקו חזק את הידית. בסוף שמנו ארונית בהטיה על הדלת, והם הלכו. בהמשך נורה על הבית טיל אר־פי־ג'י.
"עם אבא ואמא שלי, שגרים בצד השני, היינו מחוברים רק דרך הווטסאפ הקיבוצי הכללי. שלחתי אליהם את כיתת הכוננות כמה פעמים, כי הם לא ענו לטלפון. רק אחר כך התברר לי שבן הזוג של אחת החברות הגיע לבית הוריי וביקש עזרה. הוא ידע שאמא שלי אחות. היא רצה אליהם שפופה תחת אש דרך הדשא, אבל לא הצליחה להציל. כשאבא התקשר אליי, 'אמא יצאה', חשבתי שזהו, שלא נראה אותה יותר, אבל היא חזרה. כשבאו לחלץ אותם, אבא דרך את אקדחו ופתח את הדלת, כשהוא מדביק את הקנה לקסדה של החייל. הוא שיחרר אותו רק כשנוכח שאלה באמת חיילים".
רעים עלה לכותרות בגלל הטבח במסיבת נובה. גם הקהילה בקיבוץ ספגה מכה קשה, עם הירצחם של שמונה חברים. "את המסיבה של הנובה", אומרת עדיה, "שמענו יום קודם, המוזיקה הייתה מאוד חזקה. אפילו פנו למשטרה ולמועצה וביקשו להשתיק אותם. אנחנו אמרנו: 'חבר'ה צעירים, שיחגגו, בסוף זה יסתיים'. בפועל, כולנו הופקרנו. לא היה אף אחד שיעזור לנו חוץ מכיתת הכוננות ואזרחים טובים שגייסו את עצמם. ב־7 באוקטובר עברנו סוג של שואה".
בכל אותן שעות בממ"ד היו עם עדיה על הקו החברים של חן מסל"ע תל־אביב, ובמיוחד חנן פרץ, מפקד היחידה. "כששמעתי את האזעקות", הוא מספר, "מיד נסעתי לחמ"ל העירוני. בדרך עבר לי בראש: 'מה קורה עם המשפחה של חן'. ניסיתי להתקשר לעדיה והיא לא ענתה, רק שלחה לי ווטסאפ שיש מתקפה בקיבוץ, יריות, ושהיא לא יכולה לדבר כי היא בממ"ד. זה היה מפחיד. פניתי למשטרה, אמרתי שיש ברעים מחבלים, ותוך כדי אנחנו מתכתבים ומנסים להבין מה קורה. ככה 26 שעות".
"הווטסאפים מחנן ומהיחידה", אומרת היום עדיה, "חיממו את ליבי, הרגשתי מוגנת. זה עזר לי להחזיק מעמד. הייתי רגועה".
"כאדם מאמין", אומר פרץ, "אני חושב שרוחו של חן ריחפה מעל הקיבוץ. נפגעו שם לא מעט רכבים, אבל האופנוע של חן נשאר בול כמו שהבאנו אותו. היו יריות מעליו, רק זה. המשפחה כבר שילמה מחיר יקר".
עולם הפוך
בחודש שעבר, כשלמלחמה מלאו כ־60 ימים, הוחלט בקיבוץ רעים שכל הקהילה תעבור לגור בשני מגדלים בתל־אביב, ברחוב הרצל 136־138. בימים אלה עדיה עדיין מתרגלת לביתה החדש, בקומה רביעית, ומתוודה שבימים הראשונים הייתה בטוחה שהמרפסת תקרוס. "בחיים לא חשבתי שאגור בתל־אביב", היא אומרת, "אבל בעקבות האסון גיליתי את אזרחי המדינה, וגם את התל־אביבים. כבר אחרי שחן נהרג גיליתי אנשים טובים, שלא חשבתי שיש. אנחנו מקבלים פה חיבוק חם מכולם, ונהיה לי קשר אחר עם העיר. בפעם האחרונה שהייתי פה זה היה עם חן, והייתי מאושרת שיש לי אח שגר ועובד במרכז, ואפשר לבקר אותו. אם הוא היה פה עכשיו איתנו, זה היה נפלא. מעבר לכל חלומותיי. לפני אוגוסט אנחנו היינו ברעים, וחן במרכז. עכשיו הכל התהפך. חן קבור ברעים, ואנחנו גרים במרכז, בלי יכולת ממשית לבקר את קברו. הלב שלי שבור. כשקשה, אני באה לספסל לזכרו, להתנחם בו, להביא עציצים. עבורי זה הכי קרוב שאפשר. חן היה אחי הקטן, יש בינינו עשר שנים והוא היה קצת כמו הילד שלי. בכל ביקור היה לנו דיון על נשק. אני זוכרת שחשבתי בממ"ד: 'כמה חבל שלא הוצאתי רישיון לנשק, כמו שחן אמר'".
תחזרי לקיבוץ?
"רק כשיבטיחו את ביטחוננו. בינתיים, כל חטוף שנרצח עבורי זו סטירת לחי. תמיר אדר היה סייע בבית הספר שבו לומדים ילדיי, קסם של בחור. רביד כץ, בעלה של חברתי רויטל, נרצח והותיר אחריו תינוקת. כשהם שמעו שאחי נהרג הם באו עם סירים ועשו לנו ארוחת ניחומים, וזה היה כל כך יפה. דרור אור, שחטוף עדיין, הוא מקיבוץ רעים, בחור מקסים. אני לא יודעת איך נחזור לקיבוץ והם אינם. בכל צעד שלי בתל־אביב אני בוכה על חן. ברעים אבכה על כל החברים שלא יחזרו".
