הכאב. כמו ישראלים רבים, התהלכתי גם אני כשעננה של כאב ותוגה מכבידה על היכולת לנשום. פנים ושמות, אנשי מופת, גיבורי חיל, שנפלו בקרב. אליהם אני מצרף את פני הנתונים בשבי שהפכו לבני משפחתי הרחבה. גם המפונים, אלה שנעקרו מביתם, אלה שאיבדו את מטה לחמם.
מילה חדשה פרצה לחיינו, "קונספציה". בטעות, אנו משתמשים בה כדי לתאר את הכשל הביטחוני הנורא, אבל היא רחבה בהרבה. אירועי שמחת תורה הצביעו על הכשל במנגנוני ההפעלה כולם: בחינוך, ברווחה, בכל תחום. הממשלה הניחה חוסם עורקים על פצעיה של מדינה מדממת. האם לא ידענו שאין לנו מספיק רופאים? מאיפה יבואו עובדים סוציאליים ופסיכולוגים בשירות הציבורי לטפל בעשרות אלפי אנשים הסובלים מטראומה אם ייבשנו את התחום? קונספציית הקומבינה, הזלזול בשירות ציבורי ובמשרתי ציבור מקצועיים, קרסה. היא חשפה את החוסרים והחסכים, היא הוכיחה שמנהיגינו דאגו למגזר, למקורבים, ולא לאזרח הקטן, המשרת בצה"ל ומשלם מסים כחוק.
התקווה. החברה הישראלית התגלתה במלוא תפארתה. גילם של חלק מהנופלים מצביע על התגייסות מעוררת השראה. יש ביניהם יהודים וערבים; דתיים וחילונים; מהמרכז ומהפריפריה; משני צידי הקו הירוק. הם נלחמים את מלחמת הדורות הבאים, נחושים להבטיח עתיד טוב ובטוח לילדים. הם מפרקים בעצם שהותם המשותפת בנמ"ר ובטנק את פוליטיקת הזהויות, הם מואסים בקומבינות.
השבוע הלך לעולמו שמעון גרינהויז, מורה למתמטיקה בן 93. עד לימיו האחרונים המשיך ללמד בתיכון. שמעון, שורד שואה, לא רצה לנוח. הוא המשיך לחנך דורות של תלמידים, חלק מהם היו נכדים של תלמידיו בעבר. השבוע גם פגשתי את דקלה בת ה־17 שהסתובבה עם ארגז משחקים באחד מבתי המלון. היא תלמידה מצטיינת. אבל עכשיו היא עזבה הכל ומושיטה יד לכל נזקק. שמעון ז"ל ודקלה הם הסיפור שלנו. הם משלבים את מורשת העבר עם מחויבות לעתיד. ישראל היא חברה שבה אזרחיה גדולים מרוב מנהיגיה.
התיקון. אנחנו זקוקים לתיקון. הדור שלי נכשל. קיבלנו משימת מנהיגות ולא הצלחנו ליישם אותה. אנחנו צריכים לפנות מקום לדור חדש של מנהיגים, אחרים. מחויבים, ישרים, ענייניים. אהוד מנור הפליא במילותיו: "דור, דור / אל תשבור את חלומך, כמוני / עיניים פקח / אך אל תשכח / כל מה שאתה רוצה עכשיו / ידיים שלח / אך אל תבטח / באלה הקוראים לשווא / אל תשתוק - עמוד מולי / אל תסמוך - על הדור שלי!"
ישראל זקוקה לתוכנית שיקום לאומית כמעט בכל תחומי החיים. המנהיגים שלנו לא מבינים: הדרישה לאחדות השורות, לשינוי השיח ולעיצובו של חזון ישראלי חדש, הם בבחינת צו 8 שנועד להבטיח את עתידנו.
הניגון. יצחק פרלמן, כנר ישראלי מחונן, לקה בשיתוק ילדים כשהיה בן ארבע. ואף על פי כן הוא לא נכנע. באחד מהקונצרטים הגדולים שלו, רגע לפני שהתזמורת החלה בניגון היצירה, פקע אחד המיתרים. להחליף מיתר ולכוון מחדש לוקח זמן רב, אך פרלמן ניגן את הקונצ'רטו עם שלושה מיתרים. כשסיים, עמד הקהל על הרגליים והריע לו ממושכות. פרלמן ניגש למיקרופון ואמר: "המשימה היא לעשות מוזיקה עם מה שנשאר לנו".
לפעמים משהו נקרע, חורק. חללים ושבויים ומפונים. מיתרים קרועים. אנשים גדולים, דמויות מופת, הם אלה שעושים מוזיקה עם מה שנשאר. הישראלים הם אנשים גדולים. את המנגינה שלנו – אי־אפשר להפסיק.
שי פירון הוא נשיא תנועת פנימה, ולשעבר שר החינוך