"אסור לנו להפקיר את החטופים", אמר עידן עמדי במסיבת העיתונאים, "עלינו להשיב את כולם הביתה". הדברים שאמר הזמר שנפצע בעזה אמורים להיות מובנים מאליהם, אבל הם לא. החטופות ששוחררו מהשבי מתראיינות לא מעט, והסיפורים שלהן קורעים את הלב. אולם נדמה שהקולות נגד עסקה, כל עסקה, הולכים וגוברים. זה לא היה נאום של זמר ושחקן – זה היה נאום של ראש ממשלה. אלה היו המילים שעם ישראל כל כך רצה לשמוע, יש צמא גדול למשהו שיאחד את כולם – ועידן עמדי סיפק את הסחורה הזו. אפשר כמעט לומר שמנהיג נולד.
הנאום של עמדי והתגובות אליו הראו שהבעיה היא לא "בשיח המפלג", אלא במחסור במנהיגות. אנחנו אמנם נמצאים בעידן הכי תקשורתי אי פעם, אבל ראש הממשלה ושר הביטחון מתקשרים עם העם באמצעות סרטונים שהם שולחים. פעם עם חיילים בצפון, פעם עם חיילים בדרום, מה זה כבר חשוב. ימים שלמים של מלחמה עוברים בלי שנציג ממשלתי יעדכן מה קורה, זה כבר מצב הזוי. במיוחד כשחושבים על כך שעברו מעל 100 ימים, ויש צורך בהגדרה חדשה של המצב שבו אנחנו נמצאים.
ההנהגה ממשיכה במה שהיא עשתה ב־7 באוקטובר: אומרת לעם ישראל להסתדר לבד. את ראש הממשלה שומעים רק בהקלטות שמודלפות לתקשורת, כאילו הוא כבר לא חלק מהאירוע. במקום להתעסק במתווה לשחרור החטופים, אנחנו עסוקים בשאלה הגדולה והמסקרנת: מי הדליף מהפגישה של ראש הממשלה והחטופים שבה הוא האשים את קטאר. התשובה היא: לאף אחד לא אכפת באמת ממקור ההדלפה. אנחנו עוסקים בזה אך ורק בגלל הריק המנהיגותי שנוצר.
ראש הממשלה כאילו מנהל את המלחמה בשלט רחוק, השרים שלו נעלמו מהאולפנים בבת אחת. אולי הם מתביישים פתאום? אולי קרה משהו דרמטי שאנחנו לא יודעים עליו? לכו תדעו. התחושה היא שאין מנהל לכל האירוע הזה, סופרים ימים למלחמה – אבל אף אחד לא שואל לאן אנחנו מתכוונים להגיע. במה כן מתעסקים בלי הפסקה? מה סינוואר אומר, מה סינוואר חושב, האם השיח על החטופים מחזק אותו או מחליש אותו. אין לכך תשובה, והאמת היא שזה בכלל לא משנה. מה שמשנה כרגע הוא שמשאירים את עם ישראל באוויר, לא מדברים איתו ולא פונים אליו.
בגלל זה הנאום של עמדי היה מרענן, ממש כמו לשתות מים ביום חם. הוא לא היה צריך להגיד שום דבר דרמטי, לא לבקר את הממשלה ולא לצאת מגדרו. הוא פשוט היה צריך להיות שם, והוא היה שם – וכל מילה שהוא אמר נשמעה נכונה.
