אריאלה רינגל הופמן
הכדור חזר למבקר המדינה, מר מתניהו אנגלמן. מי שגילגל אותו אליו, בשתי מסירות, היה הרמטכ"ל הרצי הלוי. הראשונה כשהודיע על החלטתו להקפיא את וועדת הבדיקה החיצונית שיזם לאירועי 7 באוקטובר, והשנייה כשפנה למבקר וביקש ממנו להמתין גם הוא עם דוח הביקורת.
ההחלטה על הקפאת ועדת הבדיקה נכונה, לא משום שהיא עונה לדרישת הצרחנייה האוטומטית בראשות בן גביר, סמוטריץ', רגב ואמסלם - בשירות נתניהו - אלא משום שהקמתה הייתה מוקדמת מדי. כדי לבצע תחקירים הכרחיים להמשך פעילות הצבא, ולשיקוף מלא של האירועים צריך גם פרספקטיבה של זמן. מה גם שלא בטוח שהבחירה בשאול מופז הייתה הבחירה האופטימלית.
העניין השני חשוב וקריטי הרבה יותר. חריצות הפתע שמפגין המבקר הנוכחי, כזכור מינוי של נתניהו עצמו, היא יותר ממחשידה והרבה יותר ממדאיגה. אין שום מסקנה שיכול המבקר להגיע אליה בלוח הזמנים הבהול שהחליט עליו שתשנה את ההתנהלות הצבאית בשדה הקרב הנוכחי. אין דבר וחצי דבר בין הלחימה העכשווית להתעקשות המבקר לפתוח בחקירה מיידית. ואם כך הם פני הדברים, השאלה היחידה המנסרת באוויר, היא מה מאיץ את אנגלמן.
"הביקורת בעת המלחמה", כתב הרמטכ"ל, אחד האנשים היותר ראויים במערכה הקשה, "תסיט את קשב המפקדים מהלחימה". מה שמקומם ומתסכל במכתב הוא לא רק העובדה שהיה צריך לכתוב אותו, אלא שהרמטכ"ל גם נדרש להסביר את המובן מאליו.
מר אנגלמן הנכבד לא מבין בכוחות עצמו שהרשימה הארוכה שהגיש לצבא מחייבת זמן וכוח אדם שאין כרגע? שהוא דורש דרישות מופרכות? פירוט של סבך מידע עצום? ומה בדיוק חשב לעצמו המבקר עם העברת הרשימה - שבעיצומה של הלחימה הוא יזמן מפקד אחר מפקד לשימוע?
אם אנגלמן מרגיש שהוא חייב, אבל ממש חייב, לתקוף את מחדלי 7 באוקטובר - אולי כדאי שיתחיל דווקא בירושלים? שיבדוק ויציע פתרונות בזמן אמת לעובדה שכבר ארבעה חודשים בקירוב ש"אחים לנשק" וארגונים אזרחיים אחרים מפעילים עשרות, אולי אפילו מאות אלפי מתנדבים, שמחליפים את משרדי הממשלה, בדיור, בחינוך, בחקלאות שהייתה גוועת בלעדיהם.
העיקר - שיניח לצבא לעשות את מה שהוא צריך לעשות, ושיניח לכולנו, שמשלמים את מחיר הדמים הנורא ואת אוזלת היד האיומה, פרי השחתה של שנים במשרדי הממשלה.
