יושבת לה חבורה מכובדת של חמורי סבר זרים, מנותקים, על איזשהו כוכב צדק משלהם, כוכב עם טבעות בצל והכל, וחגה לה בהנאה סביב מציאות משלה. לא מדבר על השופטים מהאג. כלומר גם. מדבר על המושבעים מ"חוק וסדר".
את האהבה שלה לצופים, ליקום, הסדרה המשטרתית־משפטית "חוק וסדר" מראה בעזרת גופות. ככל שיותר אוהבת, הערימה נערמת. לפעמים אני מדמיין עולם מקביל של דמויות ש"חוק וסדר" קברה ב־23 העונות שלה. עולם יצרני ושוקק.
בפרק שעלה בשבוע שעבר מככבים אירועי 7 באוקטובר שלנו, מהזווית האמריקאית. במרכזו נשיא אוניברסיטה יהודי, שמצד אחד שנוא על ידי הקהילה היהודית כי הוא מסרב לגנות את הטבח; מצד שני שנוא על ידי תא פרו־פלסטיני באוניברסיטה, שרואה בו בוגד; ומצד שלישי שנוא על ידי כל מי שנקלע לפרק, כולל התאורנים; אז הוא במזל"ט הנרצח הראשון. אחריו יש נרצחת שהיא משפיענית פרו־פלסטינית, ואז נרצח שהוא פרופ' תומך ישראל. מאוזן, בסך הכל.
ואולי זה מה שמקומם בהתחלה: הניסיון, לפחות למראית עין, של "חוק וסדר" להציג איזון. עם דמויות ועמדות בעד ונגד.
אפילו בתוך התביעה יש עורכת דין ממשפחה לבנונית, שמתקשה לשמור על אובייקטיביות בניהול התיק ותוך כדי מעוררת עימות בתביעה. מגלמת אותה, אגב, הישראלית אודליה הלוי.
ועדיין, הניסיון להציג איזון הוא למראית עין. כי בסוף "חוק וסדר", בגרסת 7 באוקטובר שלה, בעדנו. כלומר לא שוכחת מי הרעים באמת. ואפילו נוקטת בדרכה אמירה נגד הצביעות בעניין.
המיני־מונולוג הנוקב של הפרופ' הפרו־ישראלי הוא דוגמה. "קמפוס הוא מקום להתווכח, להביע דעות. אבל לא כאן, לא בימים האלה. אתה מביע את הדעה הלא־נכונה ואתה מבוטל. אלא אם כן כמובן אתה מדבר על ישראל. בנושא הזה אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה". האמת, התרגשתי והרגשתי שהוא מדבר בשמנו. עד שרצח ונרצח, כנראה גם בשמנו.
עמדת הסדרה באה בעיקר בסוף העגום (היכונו לספוילר): פרופ' נאצר הפרו־פלסטינית, מחוללת רצח נשיא האוניברסיטה, זו שדחפה סכין לסטודנט הדוקר, מזוכה בידי המושבעים. אלו שבאופן סמלי אמורים לשקף את גווני החברה האמריקאית, ואולי גם את הצדק, ובוחרים לזכות את הרוע. ככה, בהכי לפנים.
מה שמחזיר אותנו במסלול ישיר להאג ולמכובדים שעל כס כוכב הצדק שלהם. כמו ש"חוק וסדר" מראה אהבה בגופות, בהאג האהבה היא בצדקנות, בצביעות.
ובסוף, כמו שאלעד שמחיוף סיכם מדויק בערוץ 12, גם אם עצם ההחלטה טובה לנו, יש לאירוע הזה מפסיד ויש מנצח - ואלו לא ממש קשורים לתוצאה המשפטית.
למצוא את עצמך כמדינה נאשם ברצח עם, אחרי שעולם שלם ראה מי תקף ומי באמת ניסה לרצוח עַם ומי חטף ילדים ונשים ומי משחרר סרטוני טרור שלהם מיד אחרי ההחלטה של האג - זה מקומם. גם אם תרמו לאבסורד אותן אמירות מתלהמות של המנהיגים שלנו, שעם מילים גדולות מחפים על מעשים קטנים.
אירועי האג הם עוד דוגמה לאופן שבו אנחנו והצדק שבוער בנו נתפסים בעיני העולם סביבנו. בדיוק כמו באותו פרק ב"חוק וסדר". רק ששם, בסדרה, בניגוד לגרסת המציאות של האג, לפחות העמידו לדין את הגורם הנכון; לפחות ידעו לצבוע את חוסר הצדק באירוניה עלילתית עם מסר.
ואילו בהאג אין חוק וסדר. בקושי מסר.
