בית הדין הבינלאומי בהאג נתן לישראל חודש להשיב לטענותיו, ויש לי שתי המלצות לגורמים הישראליים שאמורים להשיב: לא להתכנס רק סביב הסברים משפטיים אלא לנצל את ההזדמנות ולתת הסברים מדיניים צבאיים, ולא להיות במוד מתגונן, אלא ההפך. הדברים הללו אמורים לבוא לידי ביטוי בעזרת שמונה אמירות.
ראשית, הנרטיב. בניגוד להנחה המשתמעת (שלנו) כאילו עזה היא שטח כבוש, ובניגוד לאמירה מפורשת (שלנו) שהמלחמה היא נגד חמאס, הרי שעזה הפכה להיות מדינה לפני 17 שנה (יש לה את כל המאפיינים של מדינה עצמאית) ולכן מה שקרה ב־7 באוקטובר הוא שמדינת עזה פתחה במלחמה נגד ישראל, הרגה כ־1,200 בני אדם וחטפה כ־240 נוספים.
שנית, למרות שעזה היא דה־פקטו מדינה, הרי שהקהילה הבינלאומית - ובעיקר האו"ם - קיבלו בפועל את גרסת חמאס כי מכיוון ש־75 אחוז מתושבי עזה הם "פליטים", אין זה תפקידה של מדינת עזה לספק לאוכלוסייה חינוך או בריאות, אלא תפקיד האו"ם (אונר"א). עובדה זו איפשרה לממשלת עזה להקצות את כל משאבי המדינה (מגביית מסים, תרומות והברחות) לטובת בניית כוח צבאי, תוך הסתמכות על גורם אחר שדואג לאזרחים.
שלישית, היכולת הצבאית שנבנתה בעזה היא יכולת של מדינה חזקה. המושג "ארגון טרור" אינו רלוונטי יותר - הוא היה נכון לפני עשרות שנים כאשר לארגוני טרור היו רק מאות לוחמים ונשק אישי. כיום, היכולת הצבאית שנבנתה הן בעזה, הן בלבנון והן בתימן היא לא רק יכולת מדינתית, אלא גם נשענת על כל משאבי המדינה ומוסדותיה, בדיוק כמו בצפון־קוריאה.
רביעית, נשיאת בית הדין בהאג הדגישה בדבריה כי מוסדות חינוך ובריאות רבים נהרסו בעזה. בוודאי שהם נהרסו, שכן כולם שימשו כמחסנים לאחסון אמצעי לחימה או כמקומות שבהם ייצרו רקטות. ולכן חובה למנף נושא זה ולהמשיך להאשים את אונר"א בבגידה בייעודו.
חמישית, במלחמה בין מדינות נכון ורצוי, גם לפי הדין הבינלאומי, ליצור מצור על הצד השני כדי להכניעו, והדבר כולל גם הרעבה למוות של לוחמי הצד השני ובתנאי שמאפשרים לאזרחים פתרונות כמו "מסדרונות פינוי". לא להכנסת מזון, אלא ליציאת האזרחים. זהו למשל הדבר שנכון לעשות היום בצפון הרצועה. יותר מכך, אין שום סעיף בחוק שמחייב מדינה לתת סיוע למדינת אויב (ובוודאי שלא לספק לה דלק). לכל היותר, וגם זה בספק, ניתן לדרוש ממנה שלא למנוע אספקת מזון מצד מדינה שלישית.
שישית, כשחוקק "חוק העימות המזוין" היה ידוע כי ישנן מדינות שפוגעות באכזריות באוכלוסייה של מדינה אחרת, אך לא ניתן היה לדמיין שממשלה של מדינה, של עזה במקרה זה, לא רק שלא תדאג לאזרחיה ולא תפריד בעת מצור בין לוחמים לאזרחים, כפי שהחוק מחייב - אלא גם תעשה מאמץ עליון כדי שאזרחיה ייהרגו.
שביעית, מבחינה מקצועית, ובהשוואה לכל מלחמה אחרת, מספר ההרוגים האזרחים בעזה הוא נמוך, אם לוקחים בחשבון את יחס ההרוגים הלוחמים לעומת האזרחים, את העובדה שעזה היא היעד הכי מבוצר בתולדות ההיסטוריה של המלחמות, את האויב שעושה הכל כדי שאזרחיו ייהרגו, את המצב שבו רבים נהרגו מירי כושל של רקטות או מבתים מלאי חומרי נפץ, ואת כך שרבים מ"האזרחים" שנהרגו הם בפועל לוחמים בלבוש אזרחי.
שמינית, החוק מכיר בכך שמידת הפגיעה באזרחי האויב חייבת להיות פרופורציונלית לחשיבות המשימה. המשימה שהיא גם החשובה ביותר, גם המוסרית ביותר וגם ההומניטרית ביותר היא החזרת החטופים, ולמען השגתה נכון ומוצדק ליצור לחץ מקסימלי על הצד השני. הצד השני אדיש למות אזרחיו, אך כמו כל דיקטטור הוא אינו אדיש להפגנות נגד שלטונו - ולכן סבל זמני של תושבי עזה, כזה שייצור תסיסה, הוא האמצעי היעיל ביותר להחזרת החטופים.
נשיאת בית הדין בהאג הדגישה כי מוסדות חינוך ובריאות רבים נהרסו בעזה - אך זאת משום שכולם שימשו כמחסנים לאחסון אמצעי לחימה וייצור רקטות. לכן חובה להמשיך להאשים את אונר"א בבגידה בייעודו
