הדבר הכי טוב בוויכוח הסוער סביב 'ברבי' והמועמדויות לאוסקר, הוא שהוויכוח הזה בכלל מתקיים. צריך לחזור הרבה אחורה כדי להיזכר מתי כמה מהסרטים הבולטים באוסקר היו גם הפופולריים ביותר, אבל השנה ראו עשרות מיליוני חובבי קולנוע את הסרטים הגדולים, ויש להם דעה. זה חמצן אמיתי לטקס פרסים שאיבד עם הזמן כמעט כל קשר עם ההמונים, אבל הוויכוח הזה מביא איתו גם כמה סוגיות עמוקות יותר.
ראשית, אם באמת צריך להזכיר, מועמדות לאוסקר ניתנת לשחקנים, לא לדמויות. מרגו רובי, נהדרת מכל בחינה, לא ראויה למועמדות על ברבי, וראיין גוסלינג כן ראוי על קן. לגרטה גרוויג יש קייס אמיתי ונעשתה טעות במקרה שלה, אבל זו באמת אחת השנים החזקות ביותר בקטגוריית הבימוי, ומכאן ועד הטענה שלפיה זה שהן לא קיבלו מועמדות מוכיחה כמה שהסרט צדק - זה כבר מגוחך. אין שום דבר אנטי־פמיניסטי בכך ששתי נשים מצליחות, מעוטרות ואהודות לא קיבלו מועמדות בקטגוריה ספציפית לאוסקר.
אם יש כאן מהלך אנטי־פמיניסטי, זה הניסיון לשסות נשים בנשים. מה בדיוק המסר לחמש השחקניות המועמדות כשבמקום לחגוג אותן, מנסים למצוא מי מהן הייתה צריכה להישאר בחוץ כדי לפנות מקום למרגו רובי? ולמרות הגיוון של הסרט 'ברבי' עצמו, האובססיה סביב שתי נשים לבנות שלא קיבלו מועמדות, משכיחה את מה שקיבלו מועמדות לא לבנות, כולל אמריקה פררה, שהמועמדות שלה נשענת בלעדית על מונולוג הפמיניזם ב'ברבי'. וגם: איפה העלבון הזה כשמדובר בגרטה לי הנהדרת מ'חיים שלמים'?
בסופו של דבר, טקס האוסקר אף פעם לא היה איזה בית דין אובייקטיבי של איכות. מדובר באנשים שמצביעים לפי טעמם האישי, יש הרבה פוליטיקה, וכבר תקופה ארוכה שזה מועדון סגור של סרטים שאת רובם הקהל הרחב לא ראה.
כיוון שכך, נדיר גם שהסרט הכי טוב באמת זוכה בפרס האוסקר. אולי זה יקרה השנה - 'אופנהיימר' נמצא בדרגה אחרת לגמרי - אבל אף אחד לא יתפלא אם האקדמיה תחליט שוב לתת את הפרס לסרט שרק מבקרי קולנוע ראו, ותעצור במו ידיה את המומנטום שחזר לקולנוע ב־2023. כך או כך, סצנת הפתיחה של 'ברבי 2' כבר כותבת את עצמה.
